גם בעניין אולמרט, יש לי סיבה טובה

עוד פעם מישהו ב"גלובס" דרך על הזנב שלי. הפעם זה היה מתי גולן, שטועה ומטעה כשהוא מנסה להציג את הרקורד שלי באופן המעמיד אותי תמיד לצדם של מורשעים.

האמת היא שיש לי גישה בסיסית וטמפרמנט המציבים אותי לצד אלה שאני חושב שנגרם להם עוול בתחום החקירות או האישומים הפליליים. כשזה קורה אני מתגייס בלב שלם ובלהט, משום שמחרידה אותי האפשרות של הרשויות להתעמר ולהתעלל באזרחים על לא עוול בכפם, אגב הפעלת עוצמתם בברוטליות ולעתים מתוך מניעים לא כשרים. כך היה לאורך הקריירה העיתונאית שלי, ואני מעז לומר שהיה לי רקורד הצלחות לא רע.

לדוגמה, התחלתי את הקריירה שלי ב-1980 בפרשת עמוס ברנס בעיתון "הארץ", הוא זוכה במשפט חוזר; יצאתי נגד החקירה המשפילה והדורסנית של המשטרה בעניין ח"כ בני שליטא וניבאתי כי התיק ייסגר, כך היה; יצאתי נגד האישומים שהוגשו נגד נשיא לשכת עורכי הדין דאז דרור חוטר-ישי ופסק הדין שהרשיע אותו, הוא זוכה בערעור; יצאתי בחריפות נגד כתב האישום נגד שר המשפטים דאז יעקב נאמן, הוא זוכה; לגלגתי על כתב האישום המופרך נגד רפאל איתן, הוא זוכה; יצאתי כנגד כתב האישום נגד אביגדור קהלני, הוא זוכה; יצאתי נגד החקירה נגד בנימין ושרה נתניהו, התיק נסגר; יצאתי נגד החקירה המופרכת נגד ח"כ רובי ריבלין, התיק נסגר; יצאתי נגד התביעה לשלול את דרגותיו של האלוף יצחק מרדכי בעקבות הרשעתו במעשים מגונים, בית הדין הצבאי דחה את התביעה.

ברוב המקרים האלה נלחמתי לבדי, כשמולי רוח רעה של כתבים ופרשנים שהשליטו בתקשורת אווירה של הילוך אימים על אנשי ציבור שהיו חשודים ונאשמים, וכתבו בביטחון מוחלט על הרשעתם הצפויה. יצאתי בחריפות נגד הסימביוזה בין עיתונאים כאלה לבין המשטרה והפרקליטות, ונגד תרבות הרדיפה וההשפלה שהם השליטו על תחום זה בתקשורת.

יש לי סיבה טובה להיות מרוצה

נדמה לי שגם בעניין אהוד אולמרט יש לי סיבה טובה להיות מרוצה, וצריך יותר מקורטוב של רשעות כדי לכנות את מה שקרה "הרשעה". אולמרט נחשד בתיקים רבים שנסגרו בסופו של דבר. בפסק הדין שניתן באחרונה אולמרט זוכה מ-3 סעיפי האישום העיקריים והורשע באחד. למרות מקהלת היללות של עיתונאים שטרפם נחטף מלועם בשנייה האחרונה, אף אחד לא יזיז אותי מדעתי כי זהו פסק הדין שרובו ועיקרו זיכוי מצלצל.

בעניין עופר נמרודי, לא טענתי מעולם כי לא עבר עבירות, אלא טענתי כי כתב האישום נגדו נופח וכי הוא יזוכה מהעבירות היותר חמורות - ואכן כך היה.

אשר לפרשת אריה דרעי, כתבתי עליה רק אחרי שנדחה ערעורו בבית המשפט העליון. אני עדיין חושב שהרשעתו בשוחד לא הייתה נכונה. כשכתבתי לא הכרתי כמעט את דרעי, ובאופן טבעי נוצרה בעקבות כתיבתי בעניינו חברות בינינו. אני גאה בה ורואה בדרעי אדם חיובי ואיש שעוד יתרום לחיים הפוליטיים. בוודאי שכך הדברים גם לגבי חברי אולמרט.

אם גולן תוהה איך זה שיש לי חברים מורשעים ומבקש להטיל בי בוץ על כך, אני מקבל זאת באהבה. היו לי בחיי חברים מכל הסוגים, גולן היה אחד מהם, ובגיל שבו כבר מותר להתחיל לעשות סיכומים אומר, כי החברים הנוכחיים שלי עדיפים על אלה בעבר שהיו צדיקים מקצועיים, חסודים ומגלגלי עיניים, ושמאחורי החזות הזאת היו אנשי חטא ושקר צבועים וחסרי מצפון.

בעניין מרדכי גילת, אני דבק בדעתי עליו וסולד מדרכו ומחשיב את ספרו כספינת פח רעועה השטה כשהיא נעזרת ברוח של זיכרונו הקצר של הציבור. קריאה ביקורתית של ספרו מחייבת רמה מסוימת של בקיאות בהשתלשלות פרשת דרעי, וקצר כאן המקום מלפרט את המגרעות הגדולות והכשלים המהדהדים של ספר זה.

משעשע אותי לראות את גילת השמאלן המושבע, שניהל מלחמת חורמה כדי שיוגש כתב אישום נגד נתניהו בפרשת עמדי והמתנות, עובד בחריצות ובנאמנות בעיתון שמשמש כמטלית מירוק וצחצוח של אותו נתניהו עצמו.