מיתוס הפחד

1. הוא מנהל את אחת החברות הבולטות במשק, וההסתבכות תפסה אותו לא מוכן. החברה נקלעה לסכנה קיומית, וכולם סביבו התרוצצו מפוחדים, מובסים, במצב צבירה של ערימות ג'לי רוטטות. לא הוא. ככל שגבר הלחץ בחוץ, הוא רק התחדד, התמקד והפך רגוע. במקום לבזבז אנרגיה על הפחד הוא התמסר לפתרון הבעיה. בקור רוח כמעט מופקע מאנושיות, לא מאבד ולו עשתון אחד. הוא בא עם כישרון ייחודי, זה חלק מהמפרט הטכני שלו.

תקציר הפרקים הקודמים: גם בצבא, כמובן, הוא תפקד בעוז תחת מטר כדורים שורקים. כנראה לא לחינם יש לו דימוי קצת מערבוני של עצמו.

עברו ימים, החברה התייצבה, אבל מנכ"לנו נשאר עם האלמנט הזה שלו. והוא משלם עליו. מה שמשרת את ההתנהלות הפונקציונלית-מכאנית, שלא מאפשרת לפחדים לחדור, עובד לרעתו בחיים האישיים.

כי תמיד הוא שם, הטרייד אוף. זה מחיר מסרס: קהות רגשית. החסימה מפריעה לו ליהנות, להתרגש. הכול נחווה עמום. הוא לא יודע איפה להתחיל לחפש את החדות החסרה. הוא צריך לנסוע לבד למקומות מסוכנים כדי להרגיש. במצבי לחץ הוא הכי חי: "אני צריך את זה, זה מגרה אותי". וצניחה חופשית? שאלתי אותו. "לא. זה לא", ענה לי, "אני מת מפחד".

2 . ודווקא היא, אחרי שעשתה כמה שינויים דרמטיים בחיים, קינחה את המסכת בצניחה חופשית ממטוס. המפיקה הווירטואוזית האהובה עליי חזרה מהצניחה, ונשמעה מאוכזבת כשסיפרה לי: "איבדתי את מנגנון הפחד".

התגובה המתבקשת הייתה כמובן: הו, לא. תכף אני שולפת את הטישיו ונתייפח יחד. אבל החיים הם, כרגיל, קצת יותר מורכבים מזה.

תמיד הייתה אקסטרימית, מכורה לאדרנלין. אבל עכשיו, אפילו את הפרפורים שהיו לה לפני היא כבר לא מרגישה. היא עלתה למטוס וחיכתה למועקה בחזה. רתמו לה את רתמות המצנח - שום לחץ. המטוס כבר עלה ל-10 אלף רגל - אין רמז להתרגשות. תכף יפתחו את הדלתות, ואתחיל להילחץ, הרגיעה את עצמה. אבל שום דבר לא קרה. הנה יוצאים החוצה ואני אשקשק, עוד קיוותה. הדלת נפתחה, היא נפלה מטה ושום פחד לא אחז בה, אבן. מסביב אנשים צרחו, היה מישהו שהתעלף. והיא, כאילו ניתקו לה את הפלאג. היא הבינה שמשהו קרה. היא פיתחה אפאתיות, הכול עובר לידה. בא לי להתרגש, היא אומרת, מגיע לי. מאז היא לוקחת פניות מפתיעות, כמעט עוברת באדום, יורדת לחצץ.

3. למה אני מספרת את כל זה? כי בהתמודדויות האלה עם סכנה לא היה באמת מאמץ מנטלי. נראה שיש שם חיווט אחר במוח, סינפסות ביוכימיות שמאפשרות מצב של נון-פחד-על-אוטומט. אנחנו מהצד מריעים לזה, אבל זה בסוף ביולוגיה נטו. קומבינה של נוירונים. ומה אני לוקחת מזה? שגם אם הייתי רוצה להיות במקום הזה, נטול הפחד, ומייסרת עצמי בניסיונות להתגבר עליו - לא הייתי יכולה להגיע לביצועים האלה. לא באופן טבעי.

מנגנון הפחד מתעתע. נדמה שכולנו רוצים להיפטר ממנו. האומנם? לאבד לגמרי את הפחד זה רעיון קצת פחות טוב משנדמה. אותם אנשים שאצלם הפחד הוא אל-חדור, משלמים מחיר באטימות. לא פעם דווקא ההתעלמות מהאיתותים עשויה לסבך אותנו.

4. גיליתי משהו אצל אנשים שלא מפחדים: הם כמעט לא נותנים נפח לתוצאות שליליות אפשריות. הם רואים רק את הפוטנציאל החיובי. מעמדת המוצא הקוגנטיבית הזו, הם שועטים לזירות מסוכנות, אופטימיים להחריד. הם יודעים שמה שלא יהיה - תמיד יהיה טוב. פחד הוא הרי כאב שנגרם מציפייה לרע, אבל הם בכלל לא חושבים על משהו שיכול להשתבש. וכשמשתבש? הם יודעים שיצאו מזה.

5. הפחד לא פעם מהתל בנו. אנחנו פוחדים מגירויים או איומים שיכולים מהצד לעורר גיחוך. זוכרת שהגעתי לראיין את המנכ"ל מטיל האימה של חברת המיליארדים. נכנסתי ללשכתו המרשימה ורחבת הידיים והתחלנו במלאכה. זה היה ראיון ראשון עם האיש שהטיל חיתתו על ארגון שלם, ובעיקר על מנהליו, אותם הרבה לבזות בפומבי. על שאלותיי החקרניות הוא ענה משותק כמעט. אי אפשר היה לפספס את זה. כשהתכופפתי במקרה, ראיתי את רגליו רועדות מתחת לשולחן. הוא ממש שקשק מפחד. המנכ"ל מטיל האימה.

כן, יצא לי להיתקל בזה שוב ושוב. מאחורי החזות הכריזמטית והעוצמתית של אישים דגולים-נשגבים, מתגלה שבריריות של ברווזים במטווח. יש שם כל מיני פחדים. יש שחשיפה היא מבחינתם האיום הגדול ביותר, כבר גיליתי כמה שממש התמוטטו מלראות את התמונה שלהם בעיתון, אחרים מפוחדים עד אימה מטוקבקיסטים, מתחננים שלא להעלות ראיונות איתם לאינטרנט.

6. פחד הוא ישות דינמית. פחדים שלא היו בעבר התעוררו אצלי פתאום באמצע החיים. זה התעצם בעיקר עם ההורות. בשנות ה-20 שלי הייתה אמי מזהירה אותי לפני כל טיול: אל תקפצי ממפלים. היא הכירה אצלי את הצורך העז לזנק אל המים מגובה. כבר בתיכון נרשמה הקפיצה מהיהודיה כרגע שיא בחיי.

גם כשהסתלסלתי בסנפלינג במצוק שלילי במערת ים המלח, מגובה 90 מטר, דוחקת בחבר הצנחן בדימוס שהשתפן והעדיף לעקוף, הייתי לגמרי בשליטה. אבל כל זה כמובן שייך לחיי הקודמים. עניינים של גובה עושים לי עכשיו בעיקר בחילה משתקת, ממש לא עוררות מגרה. המערך הנוירוני השתנה.

7. מודיעה מראש: לא כיף איתי, אני לא פאן. לא מגניבה. סכנות לא עושות לי את זה.

אז זה הסיפור: לי ולפחד אין יחסים. דאגתי לעשות לו לוג אוף. הוא שם, אני פה. תנו לחיות חיים שקטים. לא משתעממת בכזו קלות. חיים על הקצה? מעניין לי את הקצה. הדבר הכי מסוכן שעשיתי לאחרונה היה לרקוד באמצע קניות בטיב טעם (יש שם אחלה די.ג'יי). את החיים בצל הסכנה אני משאירה לחבריי שוחרי האנדורפינים.

אל תגידו שבאמת ציפיתם שאצא עכשיו בהטפות מתנשאות על איך להתגבר על הפחד, להתיידד עם הפחד, להילחם בו. עזבו, זה פשוט נראה לי נורא מעייף ובזבזני. אין רגש שגוזל באופן כל כך יעיל את כל כוחות החשיבה. אולי במקום להתייסר בניסיונות למגר את הפחד, עדיף שלא להיקלע למצבים שמערערים אותנו כל כך.

8. במקום לבזבז את האנרגיה על התמקדות בנקודות החולשה, אני מעדיפה לחזק את החוזקות. זה העיקרון הבסיסי. מפה הכול נעשה הרבה יותר קל ופשוט. מה שלא בא בזרימה, בטבעיות, בהנאה - נהדף החוצה.

זה לא אומר שהתמודדות והתגברות על קשיים הן לא מקור להנאה. הן דווקא כן. העניין הוא שההתמודדויות שאני בוחרת עשויות לפי מידותיי. יכולה להעביר חיים שלמים בלי צניחה חופשית. זה מרגיש לי מסעיר בערך כמו קטלוג אופיס דיפו האחרון.

vered-r@globes.co.il