המוזיקה האלטרנטיבית מצדיעה ל"פליטווד מק"

הנה עוד אלבום שחוזר לחומרים ישנים, אבל עושה זאת בדרך שמרנית יותר מזו של אלטון ג'ון ופנאו, במתכונת המוכרת של "אמנים מצדיעים ל...".

אלא שכאן ההצדעה לפליטווד מק, מהלהקות הנמכרות בכל הזמנים, באה מצד אמנים "אלטרנטיביים". הראשונה שהחלה בגילוי מחדש של הצדדים ה"קוליים" של פליטווד מק, מצד שמאל של הרוק האמריקני היתה קורטני לאב, אקס "הול" ואלמנת קורט קוביין זצ"ל, שלאורך קריירת הסולו שלה ניסתה במוצהר לשחזר את תור הזהב של סטיבי ניקס ופליטווד מק מאמצע שנות ה-70 לאמצע ה-80. לא מעט נערות רוק חזרו למק בעקבותיה, למשל בת'אני קוסנטינו, מנהיגת "בסט קואסט", אחת הלהקות המוערכות יתר על המידה של השנים האחרונות שאף משתתפת כאן. היא ולהקתה מרדדים את הלחן המכושף שהיה במקור ל"ריאנון" ומהווים דוגמה לכלל שמסתבר כנכון לכל 17 המצדיעים כאן: ככל שהאמן המחדש יותר מקורי וייחודי בעצמו, כך הפרשנות שלו למקור מרתקת ומוצלחת יותר. וככל שהוא לא, כמו במקרה של קוסנטינו, כך הנגיעה המחודשת בקלאסיקה מהעבר כמעט ומיותרת.

זה אוסף מאוד לא אחיד ברמתו, אבל לצד לא מעט רצועות זניחות, חשוב וכדאי להדגיש את החידושים הכן נפלאים, שמומלץ ביותר להאזין להם. לי רנאלדו איש סוניק יות' חוזר נפלא עם ההרכב שלו ל"אלבטרוס", ובילי גיבונס מזי.זי.טופ עושה מצוין את "או, וול". אנתוני האגרטי מ"אנתוני והג'ונסונז" מפרש נהדר את "לנדסלייד", ולייקי לי מצמררת ב"סילבר ספרינגס".

ארבעה מצטיינים

פליטווד מק, שהחלו כהרכב ריתםנ'בלוז בריטי בשנות ה-60 וצמחו למפלצת מיינסטרים אמריקנית בעשורים הבאים, הפכו לעל-זמניים ולעל-סגנוניים הודות לכתיבת השירים, לביצועים ולהפקות המעולות שלהם. כנראה שמבין המצדיעים רק ארבעת המצטיינים הנ"ל אכן מסוגלים להתכתב בטבעיות, כל אחד בדרכו הייחודית, עם המצוינות המקית המקורית.