בגלל הדרך

בעת העתיקה היוו המשחקים האולימפיים אי של שקט. אוגוסט, החודש שבו נערכו, כונה "חודש השלום". בלי מלחמות, ללא קרבות, מלבד על המסלול ובזירות השונות. אבל יוון ההיא, אנו יודעים, זו לא ישראל הזאת. מדינה תזזיתית שחיה בין מלחמה למבצע, רואה בשירות הקרבי את שיא ההגשמה העצמית, שואבת את כוחה מהשכול, וחושפת איבה פנימית ברגעים הספורים שבהם איכשהו שוררת בה שלווה.

יחסנו לאולימפיאדה הוא שיקוף ליחסנו שלנו לכל דבר כמעט. המדדים הם אותם מדדים. והרגשנות אותה רגשנות. אנחנו שופטים ומשמיצים, מבקרים ונוזפים, מטיפים ומתייאשים, דומעים וזועמים.

ספורט, בעינינו, הוא מלחמה. ומשום שהוא מלחמה, אין לנו אלוהים זולת אלוהי הניצחון. מקום שלישי יתקבל באכזבה גלויה, שישי הוא כישלון, ועשירי ומטה זו חרפה שבגינה על הספורטאי האומלל לחפש לעצמו הסעה הביתה על חשבונו, ולחמוק בהיחבא, שותק ומבויש, מהדלת האחורית בנתב"ג.

רכבת הרים רגשית

הצלחה, או מה שנדמה לנו כהצלחה, מתקבלת בכותרות ראשיות, בפטפטת אינסופית ובשיחות וידיאו עם פוליטיקאים תאבי מסך. אנחנו שואפים לנשגב, אבל מסתפקים במועט. השחיין שעלה לגמר. הגולשת שאולי תביא מדליה. המתעמל שיראה ליפנים ולסינים מה זה. והג'ודוקה הוותיק שהפעם, סוף-סוף, ישיר את ההמנון.

מאניה-דיפרסיה היא המחלה הלאומית של ישראל. יום אחד של הישגים, או הישגים שבדרך, או מה שנראה כהישג, או מה שהיינו רוצים שייראה כהישג, בלי קרב, או אסון, או תאונה, וכותרות העיתונים יוצאות מגדרן. אבל רכבת ההרים הרגשית לא עוצרת בתחנה, אין לה בלמים.

ואז מגיע יום ראשון השחור. המתעמל שלנו, של כולנו, המתעמל הלאומי, המגלם את השאיפה הבלתי נתפסת למדליה, טועה, משיג "רק" מקום שישי. מהדורת "חדשות הספורט" עוברת לאווירה קודרת. "יום לא פשוט באולם ההתעלמות", אומר המגיש בפנים חמורי סבר. "שברון לב", מוסיפה הכתבת שנשלחה ללונדון. "אסון לאומי", נפלוט מהבית. "קטסטרופה", נסכם בפינת הקפה. ונעביר דף.

קצת התבלבלנו. אולימפיאדה היא לא תוכנית ריאליטי. היא אמנם משודרת בטלוויזיה, אבל ספורטאים הם לא שחקנים. ואי-אפשר להתערב בהפקה בצורה בוטה, או לשנות את כללי המשחק כדי להגדיל את הרייטינג. מה שיש זה מה שיש. מה שאנחנו רואים זה מה שקורה באמת. ואין שום סיבה להתלהמות המיותרת. לרחמים העצמיים. לכעס. לתסכול. זה רק ספורט. או ליתר דיוק, זה ספורט.

והספורט מורכב משעות ארוכות של אימונים. מלמידה מתמשכת. מפציעות. מכאבים. מתחרויות טובות יותר וטובות פחות. שנים של עבודה מפרכת ואפורה שמגולמות, לעינינו, באותן שניות או דקות, על המזרן, המסלול, בבריכה, או במפרץ.

ספורט הוא בעיקר לבד. זה הספורטאי והגוף שלו. והנפש שלו. והרצון שלו. זה המאמץ לעלות עוד שלב, לשבור שיא, להרחיב את גבולות היכולת, זה המסע הסיזיפי אל הבלתי אפשרי ואל הבלתי ייאמן.

להזיע כהוגן

האמת היא שרובנו לא מבינים דבר וחצי דבר בספורט, ולכן איננו יודעים לכבד ספורטאים. אין לרובנו שמץ של מושג מה הם עוברים בדרך לאולימפיאדה. כמה סבל יש בדרך. וכמה הם הצליחו בכך שבכלל המשיכו ועוד הגיעו.

ואני לא מדבר על ההשקעה העלובה מצד הממשלה, שהעומד בראשה אץ רץ לשוחח איתם אל מול פני המצלמה. אני מתכוון להשקעה האישית, לחיים שמשועבדים לזה, רק לזה. לשחות כמה שעות ביום, להזיע כהוגן באימוני הג'ודו, לחזור שוב ושוב על אותו תרגיל.

אנחנו, שהורגלנו במיידי, במתוק, בנינוח, בנעים, במטשטש, לא מעיזים לחוות את מה שהספורטאים נתקלים בו מדי יום ביומו. אז איך אנחנו יכולים לבוא אליהם בטענות?

מגיע להם, לספורטאים שלנו, לספורטאים בכלל, קצת כבוד. בואו נריע להשקעה. נצדיע לסיכון. ונהפוך אותם לגיבורים שלנו בגלל מי שהם ולא בגלל מי שרצינו שיהיו. בגלל הדרך ולא בגלל התוצאות. מפני שלמרות הכול, הם אלה שמייצגים, בצורה המזוקקת ביותר, את רוח האדם. הם המורים הטובים ביותר שנוכל לקבל. אם רק נרצה ללמוד. ולהשתנות.