הזיגזג הפך לערך מוביל

תכנון כלכלי לטווח ארוך? נשמע כמו בדיחה. לאחרונה נדמה שאנחנו מתעוררים כל בוקר למציאות חדשה, המבוססת על החלטות המשתנות תדיר, ולעיתים הפוכות ב-180 מעלות לעומת אלה שבהן דובר יום קודם. הזיגזג הפך לערך מוביל, ושליפות מהמותן הפכו לשגרה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לרבות שר האוצר, יובל שטייניץ, ושרים נוספים, מתנהלים בחוסר תיאום, ומעבירים מסר לאומה ולעולם כי העקביות היא מהם והלאה. על אף שידוע לכול כי עסקים בוחרים לעשות באווירה ובסביבה המשדרות נינוחות ואמינות, וכי יציבות היא מילת מפתח חשובה בכל הקשור למדיניות כלכלית, נראה כי תובנה זו נשכחה ממנהיגנו.

משק בהמתנה

התנהלותם של הקברניטים משדרת אי-ודאות ורוח תזזיתית בלתי צפויה, הנושבת לכל הכיוונים, כשהדבר הכי ודאי אצלם הוא חוסר ודאות. במצב זה ברור שאין סיכוי להשקעות ו/או ליוזמות חדשות. כשהכאוס מרחף סביב, עדיף לשבת על הגדר, להמתין ולראות לאן יתגלגלו הדברים.

וכך נוצרת דינמיקה של משק בהמתנה; של חברות המשתוקקות להעביר את פעילותן לאיים של יציבות ושפיות מעבר לים, של משקיעים וגופים מוסדיים המקטינים את היקפי המסחר בבורסה, ושל ציבור מבולבל הממתין עם הרכישות וההשקעות, הן של נכסים ריאליים והן של נכסים פיננסיים.

ובאין השקעות וצריכה במשק, אין צמיחה. וכך הצמיחה שאמורה להניע את גלגלי הכלכלה הולכת ונעצרת, ובמקביל מתחיל תהליך של האטה ושל מיתון. מיתון, על שלל מאפייניו, מלווה בגל של ספקולציות לגבי גודלו ולגבי משכו, מה שהופך את הציפיות לגביו והחששות מפניו להרבה יותר גדולים מכפי שאולי הם באמת.

אמנם חוקי הכלכלה וההתנהלות הכלכלית מבוססים על תרחישים, מודלים וניתוחים מלומדים ומקצועיים, אבל לציפיות יש חלק נכבד בהשפעה על העתיד הכלכלי.

אני מביט בהשתאות בגזירות הכלכליות ובהתייחסות השרים אליהן. כמה עצוב. במקום לנהוג באחריות ציבורית ולהוביל מהלכים של דוגמה אישית וממלכתיות, הם עוסקים בגחמותיהם, לרבות מעשי מקח-וממכר עם ראש הממשלה על תקציבי משרדיהם.

האזרח הקטן ישלם בגדול, אבל הם את הגזירות הכלכליות יחסמו בגופם, כך שהן ייעצרו אי-שם על סף דלתם. מצד אחד, הם מרבים בדיבורים על המצב הכלכלי המיוחד והרגיש, ומצד שני, נמנעים מלקצץ, ולא שמדובר תמיד בבשר החי, בלא מעט משרדים מדובר בתקציבים עודפים.

וכך בעצם פועלים הפוליטיקאים בדרך ההפוכה מזו שתיאורטית עשויה להוביל אותם להיבחר מחדש. יש כאן אבסורד מהמעלה הראשונה: למה לא לפעול לקידום מדיניות כלכלית נבונה ובריאה, שתצעיד את המדינה להשקעות ולהצלחות. הציבור מספיק חכם כדי לחזות במהלכים מחוללי שגשוג, במגרש הביתי או הבינלאומי, גם אם אלה צפויים להתממש בטווח הארוך.

מנהיגות אחרת

דווקא בימים אלה, שבהם הציבור עוקב ומגלה מעורבות בתהליכים הכלכליים, ישנה הזדמנות למנהיגות אחרת, מנהיגות הפועלת באמת לטובת עתיד המדינה; ושעושה צעדים אמיצים ולא פופוליסטיים, כאלה שהציבור יבין וגם יידע להעריך.

נראה כי לצד הגזירות הכלכליות אין מנוס מלפעול בנחישות להגדלת צד ההכנסות. יש לדאוג לגבייתם של כספים, שתתרום משמעותית להקטנת הגירעון: החל מגביית מס על הרווחים הכלואים, עבור ל"יבוא הון" מחו"ל ללא סנקציות מיסוי (כלומר, למהלך אמיתי של חקיקה של "גילוי מרצון"), וכלה במלחמת חורמה בהון השחור ובגופי הפשיעה הגדולים, לרבות ענישה פלילית מרתיעה ועוד מגוון פעולות.

נכון, מדובר בצעדים לא פופוליסטיים בעליל, אבל הם עדיפים על מדיניות הזיגזג של הממשלה, שכרגע רומסת את רוב שכבות העם. בטוחני כי בטווח הארוך, צעדים כאלה אף עשויים לזכות לאהדה ציבורית ולתמיכה רחבה.

מדיניות כלכלית אחראית ומושכלת - לטווח הארוך - היא הזיגזוג האחרון שהציבור יהיה מוכן לקבל בהבנה ובהערכה.

הכותב הוא נשיא לשכת רואי החשבון לשעבר.