שיאי עולם, הרבה בגלל הדיון שהם מייצרים בשאלת קצה גבול יכולת האדם, הם חלק גדול מהאטרקטיביות של תחרויות אתלטיקה. במשחקים האולימפיים שיאי עולם מן הסתם פחות חשובים ממדליות אבל הציפייה, או יותר נכון האפשרות לשיא עולם, עדיין משפיעה על האטרקטיביות - ומכאן גם על היוקרה - של המקצועות השונים באתלטיקה.
קחו למשל את מקצועות הקפיצה. גרג רתרפורד, הג'ינג'י הבריטי החמוד שזכה בזהב בקפיצה למרחק ביום שבת, עשה את זה עם התוצאה הכי גרועה בגמר אולימפי או בגמר אליפות עולם בשנות האלפיים - 8.31 מטר. וזה לא שרתרפורד חריג: התוצאה הכי טובה בגמר אולימפי או בגמר אליפות עולם בשנות האלפיים הייתה 8.60 מטר - 35 ס"מ פחות משיא העולם שמייק פאוול האמריקאי קבע ב-1991.
שיא העולם של חאבייר סוטומאיור הקובני בקפיצה לגובה, 2.45 מטר, עומד מאז 1993. אף קופץ לא עבר אפילו 2.37 מטר בגמר אולימפי או בגמר אליפות עולם ב-12 השנים האחרונות, ובשתי אליפויות עולם 2.32 מטר הספיק כדי לזכות בזהב. הפעם האחרונה שמישהו זכה בזהב עם קפיצה מעל 6 מטר בקפיצה במוט בגמר גדול הייתה באליפות העולם ב-2001, וגם אז הוא (דמטרי מרקוב מאוסטרליה) היה רחוק 9 ס"מ מהשיא (6.14) של סרגיי בובקה הגדול מ-1994. ג'ונתן אדוארדס, הבובקה של הקפיצה המשולשת, קפץ ל-18.29 מטר ב-1995; בשנות האלפיים אף קופץ לא עבר את ה-18 מטר באליפות עולם או במשחקים אולימפיים.
***
בקונטקסט הזה ברור איך מקצועות הקפיצה איבדו הרבה מהיוקרה שלהם, אבל גם מתחייב לשאול למה. הנטייה הטבעית היא להסביר את הסטגנציה בירידה ברמת הכישרון שמגיע לאתלטיקה. בארה"ב, המדינה עם הכי הרבה ידע ומסורת בקפיצה לגובה, קפיצה למרחק וקפיצה משולשת, האתלטים הבאמת טובים כבר לא שוקלים אפילו את הספרינטים - אז הסיכוי שהם יבחרו באחד ממקצועות הקפיצה הוא אפסי. כלומר: בעולם מקביל, כזה שבו אתלטיקה נחשבת יותר מפוטבול או כדורסל, לא הייתה שום סטגנציה.
הבעיה עם ההסבר הזה היא שהספורטאים הבכירים במקצועות הקפיצה הם עדיין אתלטים פנומנליים בכל קנה מידה. אלכס אברבוך, סגן אלוף עולם ופעמיים פיינליסט אולימפי בקפיצה במוט, רץ 100 מטר ב-10.64 שניות, קופץ לגובה 2.06 מטר, קופץ למרחק 7.64 מטר והודף כדור ברזל ליותר מ-15 מטר. ג'סי וויליאמס האמריקאי, אלוף העולם בקפיצה לגובה שהשיא האישי שלו הוא 2.37 מטר, מייצר יותר מ-544 ק"ג של כוח (שהוא יותר מהכל פונקציה של מהירות) ברגע שרגל ימין שלו פוגעת בקרקע ומזניקה אותו לאוויר. יוסיין בולט, בשביל קנה מידה, מייצר 450 ק"ג כוח במפגש עם הקרקע.
כוח ומהירות הם כמובן רק חצי מהמשוואה. החצי השני הוא טכניקה, והחידוש האחרון בקפיצה למרחק - המקצוע הכי פשוט מבין הארבעה - מלמד כמה מסובך לשלוט בטכניקה במקצועות הקפיצה, ויכול להסביר חלק מהבעיה. "אנשים אומרים, 'זה קפיצה, לא מדע טילים'", אומר מלווין ראמיי, ביומכניסט שלימד הנדסה סביבתית ואזרחית באוניברסיטת קליפורניה והיום עובד עם איגוד האתלטיקה האמריקאי. "ובכן, לא. זה למעשה כן מדע טילים".
קופץ למרחק צריך להמיר מהירות אופקית (שהוא משיג באמצעות ריצה על המסלול) למהירות אנכית בזמן שהוא מזנק מהקרש. קופצים ברמה עולמית מייצרים מהירות אנכית של בערך שליש מהמהירות האופקית שלהם - ובעיקרון ככל שהיחס יותר גבוה, הקפיצה יותר טובה. עד כאן זה נשמע סביר, רק שהם צריכים גם "לעשות התאמות לרוח, למשטח, ולתנאים", אומר מיטשל וואט האוסטרלי, שסיים שני אחרי רתרפורד בגמר בלונדון. "זה יכול להיות מאוד טריקי לפעמים. מאוד נדיר שההרצה שלי תהיה בדיוק אותו דבר מתחרות לתחרות".
בניסיון לייצר קונסיסטנטיות בטכניקה של הקופצים למרחק, איגוד האתלטיקה האמריקאי התחיל להיעזר השנה במהנדסים של BMW (אחד הספונסרים שלו), שבנו מצלמה שהופכת וידאו למידע ומספקת לקופצים פידבק כמותי מיידי. אחרי קפיצה, המצלמה פולטת שלושה מספרים: את המהירות האופקית, האנכית, וזווית התעופה של הקופץ. המספרים אמורים לאפשר לקופצים (משכילים) לעשות שינויים מיידים בטכניקה כשהזיכרון של הקפיצה עדיין טרי, ובעיקר להפסיק להסתמך על תחושות בהתאמות שלהם.
***
יעבור זמן עד שיתברר אם החידוש הטכנולוגי יעזור לקופצים, אבל יש כאלה שכבר איבדו אמון - ולא רק במקצועות הקפיצה אלא ביכולת של האדם להמשיך להשתפר. גופרוי ברתלוט מ-INSEP, מכון מחקר לספורט בפריז, בדק את התוצאות באתלטיקה בין 1896-2007 והסיק שתוצאות השיא הפסיקו להשתפר ב-64% מהמקצועות אחרי 1993, ושעד שנת 2027 המין האנושי יגיע לגבול היכולת הפיזית שלו. התחזית של ברתלוט תואמת את המחקר של ג'יוספה ליפי מאוניברסיטת ורונה, שבדק תשעה מקצועות אולימפיים באתלטיקה מ-1900 עד 2007 והגיע למסקנה שמגמת השיפור "נעצרה או דורכת במקום".
גם אם האתלטיקה בכלל ומקצועות הקפיצה בייחוד דורכים במקום, תסריט שבו מגיע משום מקום שיא עולם בגמר הקפיצה לגובה (הערב, ג') או הקפיצה המשולשת (חמישי) או הקפיצה במוט (שישי) אף פעם לא יכול להיות מופרך לגמרי. למה? כי "שיא עולם הוא הופעת פרינג' קיצונית", אומר פיטר וונד, פיזיולוג וחוקר ביומכניקה של ריצה באוניברסיטת SMU (Southern Methodist University), ודברים מוזרים קורים בשוליים האלה".
השיא הכי מפורסם בתולדות מקצועות הקפיצה קרה בשוליים האלה. כשבוב בימון קפץ 8.90 מטר בגמר הקפיצה למרחק במשחקי מקסיקו סיטי 1968, במה שעיתונאי הספורט האגדי דיק שאפ כינה "הקפיצה המושלמת", הוא שבר את שיא העולם ב-55 ס"מ. מומחים שניתחו את הקפיצה המושלמת הבחינו שבימון עשה סוג של קסם ביומכני באוויר: הוא הצליח איכשהו להעביר את הרגל האחורית שלו קדימה במהירות כפולה מהמהירות הרגילה שלו. בימון מעולם לא קפץ שוב מעל 8.22 מטר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
