לכוד בתוך האידיאולוגיה

שגיאתו הכלכלית המרכזית של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא שגיאה אידיאולוגית אמיתית. על-פי השקפתו צמיחת התוצר היא חזות הכול, והיעד היחיד והבלעדי של המדיניות הממשלתית. אולם הצמיחה הכלכלית של ישראל איננה צמיחה מאוזנת, ופירותיה מתרכזים רק אצל קבוצה מצומצמת מאוד. כך נוצר מצב שבו הכלכלה לכאורה צומחת, אבל בפועל רוב האזרחים נובלים.

לפני עשור נכנס האידיאולוג השמרני נתניהו למשרד האוצר והתווה את הכיוון החדש של כלכלת ישראל - חיסולה של מדינת הרווחה. מדיניות זו נשמרה לאורך כל העשור, וביתר שאת גם בתקופה האחרונה שבה ראש הממשלה נתניהו מתפקד גם כשר-על כלכלי.

המהלך הבולט ביותר שהוביל נתניהו, כלומר נסיגת המדינה לאחור וצמצום אחריותה לרווחת חיינו, מתנפץ עכשיו בפרצופנו ומסמל את סוף עידן נתניהו. פעולת צמצום המדינה נערכה בתנועת מלקחיים תקציבית. מן הצד האחד ננקטה מדיניות של צמצום הכנסות המדינה ממסים; ומן הצד שני ננקטה מדיניות של קיצוץ מתמשך בתקציב, שהוליך לצמצום אכזרי בשירותים שמספקת המדינה לאזרחיה.

משמעות הדבר היא שעל מנת לקבל את השירותים ההכרחיים לנו, אנחנו נאלצים לשלם הרבה יותר. למשל, ביטוח הבריאות הרגיל איננו מכסה עוד את הצרכים הבסיסיים שלנו, וחלק ניכר מאזרחי ישראל רוכשים ביטוח בריאות משלים מקופות-החולים; אבל כיוון שגם הכיסוי הזה איננו מספיק עוד, חלק גדל והולך מהאוכלוסייה רוכשים גם ביטוח בריאות מחברות הביטוח. כך עלתה ההוצאה המשפחתית על בריאות בעשור האחרון ב-80%.

ניכרת בכל כיס

מדיניות הצמצום של ההשקעה באזרח ובשירותים שהוא מקבל ניכרת בכל כיס, אבל חובטת בצורה אכזרית במיוחד דווקא בבעלי ההכנסות הבינוניות והנמוכות. לפני כעשור הייתה ההוצאה הציבורית של הממשלה על האזרחים כ-50% מהתוצר, ואילו כיום היא מהווה רק 42%. מצב זה הוביל לכך שההוצאה הציבורית האזרחית, כלומר רמת השירותים שאנחנו מקבלים מהמדינה, היא הנמוכה ביותר בעולם המפותח.

עליית יוקר המחיה הייתה אחד הגורמים המרכזיים לפריצתה של המחאה החברתית. יחד עם עליית מחירי הדיור ופירוק שוק העבודה, מוצאים עצמם צעירי ישראל לכודים בתוך מדיניות כלכלית שאינה מאפשרת להם קיום בכבוד ותקווה לעתיד. הספינים של הממשלה, כמו הקמת ועדת טרכטנברג ומסמוס רוב המלצותיה, נועדו בעיקר כדי להסתיר את חוסר נכונותו של נתניהו לשנות מדיניות.

נאמן לתפיסתו האידיאולוגית הוריד נתניהו את המסים הישירים והעלה את המסים העקיפים. שיעור המס המוטל על רווחי החברות קוצץ משמעותית לאורך כל התקופה, ואילו השווי של הקלות המס שניתנות במתנה רק לחברות הגדולות במיוחד עלה במיליארדי שקלים. גם שיעור מס ההכנסה המוטל על בעלי השכר הגבוה ירד במסגרת המדיניות, שמטרתה המוצהרת הייתה להגביר את עושרם של בעלי ההון, כדי להקל עליהם לפעול במשק ולהגביר את פעילותו.

בימים אלה נחשפת האמת העירומה על העשור האבוד של נתניהו. מדיניות צמצום שירותי המדינה העלתה את הוצאותיו של האזרח בן המעמד הבינוני, שנאלץ לרכוש שירותי בריאות, חינוך ותחבורה, והפכה אותו לעני יותר. מדיניות צמצום האגרסיבית של הכנסות המדינה ממסים הפכה את אוצר המדינה לצרור נקוב.

במקום תיקון קל של ההגה, אנחנו זקוקים כעת לסיבוב של 180 מעלות. אבל נתניהו, הלכוד בתוך האידיאולוגיה שלו, איננו יכול לשנות את הכיוון באמת ובמקום זה הוא מזגזג. דווקא עכשיו מתרפס נתניהו מול חברות הענק, ומחוקק חוק מיוחד שפוטר אותן ממסים של עשרות מיליארדי שקלים, רק כדי שיואילו לשלם מיד חלק זעום מהמסים שהן חייבות בהם.

כמו שמרנים רבים לפניו, שנקטו אותן שיטות, נתניהו מותיר חברה צודקת פחות וכלכלה שוויונית פחות. כשנבחן בעתיד את מורשתו הכלכלית היא תכלול גם את פירוקה של מדינה הרווחה, וגם את התרוששות מעמד הביניים הישראלי.

הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב וראש המטה של יו"ר העבודה.