בלוף הגמישות הניהולית

אם תשאלו במשרד האוצר, או את מי שנושא במלאכת הקמפיין שלו, המגזר הציבורי ושירות המדינה בפרט נראים כמו שהם נראים בגלל הוועדים החזקים, ההסתדרות המאובנת והקביעות המשתקת. לשיטתם של אלה, אם רק היו יותר חוזים אישיים, יותר "גמישות ניהולית" או בשפה פחות מכובסת יותר ניוד ופיטורי עובדים - היינו מקבלים מגזר יעיל עם שירות פנטסטי.

רק כדי למנוע בלבול מיותר כדאי להבהיר כבר בהתחלה: קביעות ברזל, או בשפת העם "מסמר בלי ראש", היא אכן דבר מאבן שעשוי לעודד בינוניות. אין שום סיבה למנוע ניוד של עובד שהוכח כגרוע לתפקיד אחר או אפילו לנייד אותו הביתה. גם עופר עיני שלח לא מעט אנשים הביתה כשחשב שהם לא מתאימים, אצלו בחצר של בית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב 93.

ההתעקשות של ועדי העובדים ושל ההסתדרות היא אולי מובנת מאליה אם לוקחים בחשבון שאיגוד מקצועי אמור למנוע פיטורים של אנשים החברים בשורותיו, אבל אם מאמינים בתפיסת עולם שבה ועד העובדים הוא שותף במקום העבודה, הרי שעליו להיות שותף גם בייעול של מקום העבודה, בשיפור השירות שלו ובחיזוק התמהיל של כוח-האדם.

המדינה מייבשת תקציבים

אבל מכאן ועד לקביעה שהגמשת הסכמי העבודה היא המפתח המרכזי לשירות ציבורי טוב יותר, הדרך עוד ארוכה. למעשה, מדובר בדמגוגיה שנועדה להסתיר את העובדה שהמדינה מפקירה את המגזר הציבורי, מייבשת תקציבים, מסיתה באופן שיטתי את הציבור נגד המערכות הציבוריות ומסיטה אותו אל השירותים הפרטיים שרק הולכים וצומחים. רוצים לנצל את הביטוח המשלים עליו שילמתם כל השנים ולבחור את הרופא שינתח אתכם? רק ב"אסותא" או ב"מדיקל סנטר". רוצים 15 תלמידים בכיתה, מקסימום 20? אין בעיה, שלמו לבית הספר הפרטי הקרוב לאזור מגוריכם, או תוסיפו כמה אלפי שקלים לבית הספר הציבורי של הילד תחת הכותרת "חוג מדעים", מסלול "עתיד" או כמו שקוראים לזה אצלנו במערכת: שקר כלשהו.

נסו להיזכר בפעם האחרונה שנכנסתם לסניף של משרד הפנים או של משרד הרישוי לצורך העניין. האם מה שהפריע לכם זו דמותו של העובד בדלפק, היחס שנתן לכם, או שמא התור הארוך, המחסור באשנבים מאוישים, התשתית העלובה שמזכירה עולם שלישי. האם יכול להיות שבוגר פקולטה לרפואה בישראל, שלפחות בתיאוריה יכול היה להיות מדען חלל באחת המעבדות המתקדמות של נאס"א, יעבוד במתקנים רעועים עם ציוד מתבלה רק משום שלא גויסו מספיק תרומות מיהודים טובים באמריקה או כפר שמריהו? וגם אם היחס היה לקוי מצד העובד בדלפק או מצד הרופא והאחות, האם זה משום שהם מוגנים באמצעות מנגנון קביעות? או אולי היחס של העובד הוא נגזרת טבעית של סביבת העבודה העלובה שלו, של היחס שהוא וחבריו זוכים לו מהמדינה שטורחת להבהיר עד כמה היא מזלזלת במגזר הזה, עד כמה היא לא מאמינה בו, עד כמה היא רוצה להפריט אותו אם הדבר היה תלוי רק בה.

לכו לאסותא

המדינה שילמה לאחרונה חצי מיליארד שקל לאסותא, תאמינו או לא, כדי שהיא, הרשת הפרטית, תקים את ביה"ח הציבורי באשדוד שאמור לפעול מתוקף חוק שעבר בכנסת כמעט לפני עשור.

חצי מיליארד שקל מענק, אליו התווספה בונבוניירה לא פחות קטנה: היתר להפעלת שירותים פרטיים (שר"פ) בהיקף של 25% מסך הפעילות של ביה"ח. איך מסבירים את זה באוצר, שבימים שבשגרה יוצא מגדרו כדי למנוע מבתי החולים הציבוריים להפעיל שר"פ בטענה כי הדבר יפגע בשוויון? זה פשוט: אם לא היינו נותנים את כל זה, הם אומרים, אסותא לא הייתה מסכימה להקים ולהפעיל את ביה"ח. ובאותו חוק מפורסם נקבע כי אם לא יימצא זכיין שיסכים לתנאי המכרז, המדינה היא שתקים ותפעיל את ביה"ח בעצמה. המדינה? בעצמה? הצחקתם אותם. ממילא תמיד אפשר לשנות את תנאי המכרז אם המציאות לא מסתדרת עם האידיאולוגיה, וממילא כשבאוצר מדברים על שוויון תדעו שמישהו עובד עליכם.

עכשיו נסו לדמיין את העובד בביה"ח ברזילי באשקלון, או העובדת בקפלן ברחובות. שניהם מועסקים במבנים מיושנים, עם תת-תקצוב, תת-תקינה, סיוע עלוב בתחום הפיתוח ואיסור להפעיל שר"פ. איך הם אמורים להרגיש כשהם שומעים על המתנות שמחלקת המדינה לאסותא באשדוד? איזה שירות הם אמורים לתת מחר במחלקה הפנימית, בגריאטריה או בחדר היולדות. אז תעבירו אותם לחוזה אישי, תניידו אותם בין מחלקות, או תגייסו עובדים אחרים במקומם בשם "הגמישות הניהולית". עדיין תקבלו שירות ציבורי עלוב, בדיוק כמו שהמדינה רוצה שתקבלו.

 ההוצאה הלאומית