כשהגיטרה מנסרת את הבורסה

זוג ידיים מצולמות בקלוז-אפ כשהן נועצות מסמרים, שמחברים שני לוחות עץ גסים לקרש כבד ותוקעות עוד שני מסמרים גדולים שבולטים מתוכו. הן מחוברות לג'ק ווייט, אחד הגיטריסטים הצעירים הטובים ביותר בעולם כיום, ואולי בגלל זה קשה מאוד להבין בהתחלה מה המוזיקאי המחונן מנסה לעשות בהן. אחרי שהוא מלפף כבל מתכת סביב המסמרים הבולטים ותוקע בקבוק קוקה-קולה שרוט מתחת לכבל כדי לשמור אותו מתוח, התמונה מתחילה להתבהר. ווייט ממסמר פיק-אפ (מכשיר הקולט תנודות מכניות מכלי מיתר וממיר אותם לאותות חשמליים) לקרש, ואז מחבר אותו למגבר ישן. כשהוא פורט על המיתר המאולתר בוקעים מהמגבר צלילים חשמליים מוזרים שנשמעים כמו מיקס חללי של געיות פרה ושירת לווייתנים. רק אז הוא מישיר מבט לצלם הסרט הדוקומנטרי It Might Get Loud ופולט בנונשלנטיות: "מי אמר שצריך בכלל לקנות גיטרה חשמלית?".

אבל לא כולם צנועים כמו ווייט, שברוב הופעותיו כאיש ה-White Stripes ניגן על גיטרת פלסטיק זולה שהוריו קנו לו כשהיה מתבגר מתבודד. מאז שנות ה-50 של המאה הקודמת תולים מיליוני צעירים ברחבי העולם את כל תקוותיהם בכלי שמסמל את הרוק'נרול יותר מכל דבר אחר, ולכן, מן הסתם, גם את הנעורים, הסקס, הסמים ואת כל השאר. בניגוד לתעשיות אחרות, שעם השנים הוציאו מתוכן חברות ומותגים חדשים שדחקו את הישנים ממרכז הבמה, לא השתנה הרבה בתעשיית המוזיקה. אז, כמו גם כיום, מושא הפנטזיות החשמליות של רוב-רובם של האנשים שדמיינו את עצמם עומדים על במה ומרטיטים המונים באמצעות הצלילים שהם מפיקים התמצה לשם אחד ויחיד: פנדר.

יצרנית הגיטרות האמריקאית, שהקים ליאו פנדר בשנת 1947, נחשבת למותג החזק ביותר בעולם המוזיקה כבר שנים, אולם זו אמירה שממעיטה בערכה. הגיטרות שפנדר ייצרה הפכו בתוך זמן קצר מאוד מהרגע שבאו לעולם לאייקונים תרבותיים, לסמלי סטטוס, לסמלים מיניים ולכל מה שהוא רוק'נרול - תהיה מה שתהיה ההגדרה החמקמקה של המונח. צללית צווארה הייחודי של גיטרת הפנדר סטרטוקסטר מזוהה כנראה לפחות כמו צללית חלקו הקדמי של רובה הקלצ'ניקוב הרוסי שמופיע בלוגואים ובסמלים רבים. לא במקרה החליט ב-1985 בוב גלדוף לחבר את חלקה העליון של הגיטרה לצלליתה של יבשת אפריקה וליצור באמצעותם את הלוגו האייקוני של קונצרט Live Aid הבינלאומי שיזם באותה שנה.

עוד קודם השתמש חלוץ הרוק'נרול הלבן באדי הולי בפנדר סטרטוקסטר שלו כדי לשגע את אמריקה בפריים טיים השמרני של שנות ה-50; ג'ימי הנדריקס שרף וניתץ אותה בפסטיבל מונטריי ב-1967, ושנתיים לאחר מכן ניגן עליה את ההמנון האמריקאי האייקוני שלו בוודסטוק; דיוויד גילמור השתמש בסטרטוקסטר שלו כדי ליצור את הצליל הייחודי של פינק פלויד, וכמובן ניגן עליה את הסולו האלמותי של Comfortably Numb; קורט קוביין מנירוונה ניגן בפנדר יגואר עד שהתאבד; אדי וודר מפרל ג'אם מנגן על הפנדר טלקסטר, וכמוהו גם ג'וני גרינווד מרדיוהד וכריס שיפלט מהפו-פייטרס; אריק קלפטון מנגן כמעט רק עליה כבר לפחות שלושה עשורים, והיה הראשון שזכה שדגם מיוחד של סטרטוקסטר ייקרא על-שמו.

הסאונד של הסטרטוקסטר מתואר כ"נקי, בהיר ושפיצי", תכונות שללא ספק הפכו אותה לחביבתם של מוזיקאים רבים מספור. הצליל שהאנק מרווין מהשדואס הפיק מהסטרטוקסטר שלו היה ייחודי עד כדי כך, שעל-פי האגדה נמנעו שני הגיטריסטים של הביטלס - ג'ון לנון וג'ורג' האריסון - מלנגן בסטרטוקסטר עד 1965. אולם בשנה זו גם הביטלס נשברו, והסטרטוקסטר שימשה את השניים בהקלטות האלבומים Help! ו-Rubber Soul ובשירים רבים אחרים. אימוץ הגיטרה על-ידי לנון והאריסון מן הסתם לא הזיק למכירות.

"הסטרטוקסטר הייתה גיטרת החלום שלי. לכל מי שהערצתי הייתה סטרטוקסטר", אומר שלומי ברכה, הגיטריסט של להקת משינה. "הייתה לי בהתחלה גיטרה של תפרנים שהייתה חיקוי עלוב של גיבסון SG, של איזו פירמה יפנית שקראו לה פרימה, שעשתה גיטרות עקומות כאלה. כשקמה משינה אמרתי, 'אני חייב פנדר שחורה!'. הגיטרה החדשה, שנראתה הכי טוב, הייתה אדומה, אבל אני רציתי שחורה. בסוף המוכר בחלילית אמר לי שיש לו אחת שחורה, אבל שחרשו עליה הרבה בחנות ושיש עליה שריטות. למזלי, הוא רצה להיפטר ממנה. גיטרה, ככל שהיא ישנה יותר היא טובה יותר. זו הגיטרה שלי, ועד היום אני מנגן עליה. זו אשתי".

אגדת ליאו פנדר

ליאו פנדר, האיש מאחורי המותג והאגדה, נולד בקליפורניה ב-1909 והפגין עניין באלקטרוניקה כבר כילד. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון הוא למד בקולג' מקומי ראיית חשבון, המשיך לבנות לעצמו מכשירי רדיו קטנים מחלקים שהגיעו לידיו, אבל מעולם לא לקח ולו קורס אחד באלקטרוניקה. אחרי שסיים את לימודיו הוא עבד כשליח וכמנהל חשבונות במשך תקופה קצרה, אבל אז הגיע אליו מנהיג של להקה מקומית שביקש ממנו בקשה שתשנה את חייו לתמיד. הלהקה הייתה זקוקה לשישה מגברים להופעותיה, ופנדר הצעיר התחייב לתכנן אותם ולבנותם. במהלך שנות המשבר הכלכלי הגדול הוא פוטר מעבודתו, וב-1938 לקח הלוואה של 600 דולרים כדי לפתוח חנות לתיקוני מכשירי רדיו. הידע שצבר עד אז מבנייה מזדמנת של מערכות הגברה חיבר אותו לסצנת המוזיקה הקליפורנית, וגיטריסטים החלו להגיע לחנותו כדי שיחשמל את הגיטרות האקוסטיות שלהם.

ב-1944 בנה פנדר יחד עם קלייטון "דוק" קאופמן (שעבד בריקנבאקר, חברת גיטרות נחשבת גם כיום), גיטרת פלדה חשמלית שנועדה לנגינה כשהיא מונחת על ברכיו של המוזיקאי, אבל רק לאחר תום מלחמת העולם השנייה הוא הבין את הפוטנציאל המסחרי של הגיטרה החשמלית. הרכבי ריתם אנד בלוז (R&B) החלו לצבור פופולריות לאחר המלחמה, ודחקו את הרכבי הביג בנד ששלטו עד אז בסצנת המוזיקה הפופולרית. הגיטרה החשמלית סיפקה לגיטריסטים עוצמה של כמה כלים והפכה ללבו של כל הרכב, ופנדר החליט להקדיש את כל מרצו כדי ליצור דגם חדש ומהפכני.

הרעיון הבסיסי של פנדר היה ליצור גיטרה חשמלית שלא תסתמך על תיבת תהודה, ושתהיה קלה, דקה ונוחה לאחיזה. לאחר סדרה של ניסויים הוא הוציא לשוק ב-1950 את האסקווייר, ששינתה מאוחר יותר את שמה לברודקסטר, וב-1951 קיבלה את השם הסופי - טלקסטר. מאז, עיצובה כמעט שלא השתנה והטלקסטר הפכה לאחת הגיטרות החשמליות הפופולריות ביותר אי-פעם. את ברוס ספרינגסטין, למשל, נדיר לראות עם גיטרה אחרת; ג'ימי פייג' ניגן בה בשנים הראשונות של לד זפלין והשתמש בה לסולו של Stairway to Heaven; וגם קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס הלחין עליה רבים מהלהיטים הגדולים של הרוק'נרול.

שלוש שנים לאחר מכן, ב-1954, פנדר, ג'ורג' פולרטון ופרדי טאוורס תכננו ובנו את הדגם הבא של החברה: הסטרטוקסטר. בניגוד לטלקסטר, שהייתה עבה וקשיחה יותר, לסטרטוקסטר היה גוף מעוקל, חלקלק וסקסי. צורת החיתוך שלה אפשרה לנגנים להגיע לצלילים גבוהים יותר - החלטה עיצובית שללא ספק השפיעה על התפתחות המוזיקה עצמה. סוויץ' שהוטמע בגוף הגיטרה אפשר לנגנים לבחור בין הפיק-אפים החשמליים שמתרגמים את הוויברציות של המיתרים לצלילים וליצור לעצמם סאונד ייחודי. רק ב-1977 פנדר הוסיפה לסוויץ' עוד שני מצבים.

אילן לוקאץ', כתב חדשות 2 ובסיסט חובב, שבשלב כלשהו החזיק ברשותו 21 גיטרות, רובן של פנדר, מסביר שהדבר שייחודי כל-כך במוצרים של פנדר הוא העובדה שהם כמעט לא עברו תהליכים אבולוציוניים במשך השנים. "תחשוב שהנרי פורד מייצר את המכונית הראשונה בייצור סדרתי, והאוטו הראשון שהוא עושה זה מרצדס שנת 2012; תחשוב שביל גייטס מוציא את התוכנה הראשונה שלו וזו חלונות 9. מה שקרה זה שליאו פנדר עיצב מוצר שהיה מושלם. תראה למשל את הבס הראשונה שלו; היא יצאה ב-1951 והוא עשה לה סבב שיפורים קטן ב-1957, ומאז כמעט כלום לא השתנה בה. הבס של 1957 והבס של 2012 זהות ב-99.9%. פנדר פשוט ייצר את הדבר המושלם והסופי - וזה סוג של גאונות".

לדברי לוקאץ', האייקוניות של הגיטרות שמייצרת החברה - ובראשן הסטרטוקסטר - היא תוצאה של הבעיטה של ליאו פנדר במסורת בניית הגיטרות שהתקיימה עד שהוא הגיע לזירה. "אם אתה מסתכל על הגיטרות שהיו עד אז, למשל הגיטרות של גיבסון, הן ממשיכות את המסורת של כלי קשת ושל גיטרות נפח. יש להן טופ קמור כמו צ'לו עם חורי S כמו של צ'לו ועם כל האסתטיקה של כלי קשת. הייתה אצלן הקפדה על הפרטים, על טכניקת הבנייה. בא פנדר ואמר, 'בוא ונעשה את זה הרבה יותר פשוט. נעשה גיטרה בלי תיבת תהודה, שזה בעצם קרש מנוסר'. הוא לחלוטין זנח את האסתטיקה היפה והמסורתית, ויצר כלי שבנוי לשבת עליך נוח ולשבת על החגורה בצורה מאוזנת. את הפיק-אפים הוא כיסה בלוח פלסטיק הכי פשוט; הצוואר התחבר לגוף במקום בהדבקה קפדנית בארבעה ברגים ופלטת מתכת; הצבעים שהוא בחר הם צבעים של תעשיית הרכב - כל מיני אדומים וירוקים של קאדילקים של התקופה.

"אמנם לא ככה עושים, אבל התוצאה יצאה מאוד-מאוד פוטוריסטית, ואנשים הסתכלו על הגיטרה כמו על חללית. כל גיטרה צריכה שמישהו מפורסם ינגן עליה, וברגע שהאנק מרווין מהשדואס הביא את הסטרטוקסטר הראשונה לאנגליה הוא היה אלוהים שם, ומיד כל ילד אנגלי חלם על סטרטוקסטר. ברגע שג'ימי הנדריקס ניגן על סטרטוקסטר - אז גמרנו, הסטרטוקסטר הפכה לגיטרה שיש לנגן עליה".

ההנפקה שלא הייתה

במארס האחרון שחררה פנדר הודעה יוצאת דופן לתעשייה שהיא חלק ממנה, והכריזה בה על כוונתה להנפיק את עצמה בוול סטריט. המהלך נשמע הגיוני: פנדר, ששולטת ללא עוררין בשוק הגיטרות האמריקאי, מוכרת 47% ממוצריה (בעיקר גיטרות מסוגים שונים ומגברים) מחוץ לארצות הברית, והיא פעילה ב-85 מדינות. הצמיחה הכלכלית המואצת בשווקים מתעוררים כגון סין והודו, והתחזקותו של מעמד בינוני מבוסס שמאמץ במהירות את התרבות המערבית, הפכו את שתי המדינות הללו לשוק בתולי למדי עבורה. הכסף שייאסף בהנפקה נועד להחזיר חוב קטן ולהקים תשתית לייצור כמויות גדולות של כלים מוזיקליים שיימכרו באותם שווקים.

על-פי הנתונים שהגישה פנדר לבורסת נאסד"ק עומד גודל השוק הגלובלי לכלי הנגינה ולמוצרים נלווים על 15.8 מיליארד דולרים. 6.4 מיליארד מתוכם מגיעים מארצות הברית. ועל-פי התוכנית, שמקורה בחברת האחזקות הפרטית ווסטון פרסידיו קפיטל, שמחזיקה ב-43% מהבעלות על החברה והייתה אמורה לדלל את חלקה לכדי 18% - הייתה אמורה פנדר, שמוערכת ב-369 מיליון דולרים, לגייס בהנפקה 160 מיליון דולרים. במסמכים שהגישה החברה היא תיארה עצמה כ"חברה גלובלית מובילה שפורטפוליו מותגי הלייף סטייל שלה מכניס את התשוקה למוזיקה לחיים", ולא חטאה לאמת.

אתרים כלכליים שעוסקים בהנפקות צפו שההנפקה תצליח ללא קשר לתוצאות העסקיות של פנדר או למצב השווקים, בגלל ההערצה הרבה שלה היא זוכה. "יהיו לא מעט אנשים שייקנו את המניה שלה רק כדי להיות בעלים של פנדר", ניבאו הכותבים ב-SeekingAlpha.com. ההנפקה תוכננה ליום שישי אחד בחודש שעבר, אולם בבוקר ההנפקה המיועדת, הודיעה פנדר במפתיע כי היא מוותרת לעת עתה על תוכניותיה. הסיבה הרשמית שסיפק המנכ"ל לארי תומאס הייתה "מצב השווקים בתקופה זו וחששות לגבי המצב הכלכלי באירופה עשויים לפגוע בהערכת השווי של החברה".

ההחלטה, שתוארה בעיתונות הכלכלית העולמית כ"חכמה ואמיצה", מראה כפי הנראה שצורת החשיבה של פנדר מסורתית לא רק לגבי הדרך שבה היא מייצרת את כלי הנגינה שלה. כשהמים סוערים ולא צפויים, הבוסים מסקוטסדייל שבאריזונה ובעלי המניות העיקריים מבוסטון הבינו ככל הנראה שבינתיים אין סיבה טובה לצלול לתוכם.

האם לוקאץ' ושאר מכורי פנדר יקנו את המניה לאחר שתונפק ולו משום האפקט הסנטימנטלי? אפשר לנחש שרבים מהם יעשו זאת, ולו משום החיבור האישי שלהם לחברה - חיבור שמזכיר את זה של מי שאוהד קבוצת כדורגל כלשהי משחר נעוריו. "אני התחלתי לנגן ב-1975, כשהייתי בן 13, ואז לא היה בישראל משהו אחר", כך לוקאץ' ונימה של התרגשות בקולו. "חלילית הביאו פנדר וכלי זמר הביאו ימהה, ובזה נגמר הסיפור. זה היה או פנדר או חיקוי פנדר. שילמת על זה משכורת של חודש וחצי וקיבלת פנדר ג'ז בס בצבע סאן ברסט. זה מה שהם חשבו שאנחנו אוהבים, כמו בג'מייקה. זה הפך לתחביב כי פעם הייתה לי איזו פנדר 75' אחת, והתחלתי להיות חרד נורא וחשבתי, 'מה יהיה אם יגנבו אותה או מה יקרה אם היא תינזק', אז התחלתי לחפש את אחותה התאומה. עכשיו אני בתקופה הכי מצומצמת שלי. יש לי ארבע גיטרות פנדר בס שבאמת אי-אפשר לחיות בלעדיהן".

אדם הורוביץ הוא בעליה הגאים של פנדר פריסיז'ן באס שחורה מ-1983, אבל עד היום מצטער שמכר את הפנדר ג'ז באס שבה ניגן בלהקת נושאי המגבעת. "הייתה עליה מדבקה של נושאי המגבעת, ולפני שנה וחצי פגשתי את הבחור שקנה אותה ורציתי לקנות אותה בחזרה, והוא לא הסכים. לא עושים מה שעשיתי. קודם כול, לא מוכרים גיטרות בכלל, ובטח לא מוכרים גיטרה שניגנת בה כמה שנים בלהקה כזו".

- ולמה אתה התחלת בכלל עם באס של פנדר?

"בבאסים אין לך הרבה אפשרויות, ואני מנגן נורא חזק והריקנבאקר, שהן מאוד מגניבות, עדינות מדי. הפנדר מפעילה עליי כוח בחזרה, אז זה מתאים לי, ומעבר לזה תמיד אהבתי את המפתחות הגדולים הכסופים שלה. יש משהו בלוק שלה. כשאני רואה נגן באס מאחורה, ורואה את ארבעת המפתחות הגדולים האלה זה עושה לי קרייב מטורף. נדמה לי שהמעמד של הפנדר נוצר בגלל שרוב גיבורי הגיטרה - הנדריקס וקנופלר (דייר סטרייטס) למשל - ניגנו בה. שמע, גם השם פנדר מצלצל יפה לאוזניים של מוזיקאים. פנדר... זה מגניב. ומעבר לזה - כמה יצרנים כבר יש? רק הרבה יותר מאוחר התחילו להתפתח חברות אחרות, ותמיד מזלזלים בהן".

לדרבי חוקים משלו

זה המקום להתייחס לשם הגדול השני בתעשייה: גיבסון. שתי המקבילות של גיבסון לטלקסטר ולסטרטוקסטר הן ה-SG והלס פול. אחת אגרסיבית וחדה, והשנייה עגלגלה ומתקתקה. שתיהן גיטרות מעולות, וגיטריסטים צעירים נהנים לחלק את עצמם לאנשי גיבסון ולאנשי פנדר, ממש כמו היו אלה חוגי האוהדים השרופים של מכבי והפועל או של בארסה וריאל.

באינטרנט אפשר למצוא אין-ספור דיונים מתלהמים שעוסקים בשאלת החברה הטובה יותר, כשאנשי גיבסון שולפים את ניל יאנג וסלאש מגאנס אנד רוזס להגנתם, ואילו אנשי פנדר את הנדריקס ושאר גיטריסטים גדולים שהוזכרו קודם לכן בכתבה. אולם לוקאץ' מתייחס למלחמה לכאורה כאל סערה בכוס תה. "היריבות הזו קיימת אצל מי שיש לו גיטרה אחת", הוא מבהיר. "מי שיש לו כסף ליותר משתיים-שלוש גיטרות, יש לו גם פנדר וגם גיבסון. זו לא בת זוג שאתה צריך להצהיר לה אמונים, וזה גם עניין של אופנות מתחלפות. היום אין באמת יריבות. תראה, תמיד ישנו הגיטריסט שמשנה את ההיסטוריה, ואצל פנדר מדובר בכמה וכמה. האנק מרווין, ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון ומארק קנופלר שינו את ההיסטוריה לכיוון של פנדר. קנופלר הפך אותה לפצצת אטום מבחינה מסחרית. סלאש החזיר קצת כוח לגיבסון אחרי שפנדר מחקו אותם ואת המורשת שלהם".

דני סנדרסון, אחד הגיטריסטים הישראלים המזוהים ביותר עם הפנדר סטרטוקסטר, מתוודה שבעברו היה איש גיבסון. "אני אומר את זה בכאב רב, אבל בגדתי בגיבסון - זהו וידויו של סנדריסט: גם לפני כוורת וגם בכל התקופה בכוורת ניגנתי על גיבסון SG. אחרי כוורת עברתי לטלקסטר ואחר כך לסטרטוקסטר. אני לא יכול לתת לך סיבה קונקרטית למה זה קרה. זה קורה גם לגיטריסטים אחרים".

ושלומי ברכה ממשינה מסכם: "גיבסון זו גיטרה שיותר קל להוציא ממנה צליל בגלל הפיק-אפים שלה. הפנדר לא עושה לך הנחות. הסאונד שלה יותר נוקשה. אני אוהב הכול, אבל יש לי חברים שהם פנאטים, שהם לא ייגעו בגיבסון".

- וכיום יש תחרות לפנדר? גיטרות חדשות עם טכנולוגיה מתקדמת נותנות לה פייט?

"אנחנו לא רוצים חדש. זה תחום שהקדמה לא רצויה בו. הגיטרות הכי טובות שתמצא כיום הן של אנשים שבונים גיטרות מחומרים ישנים - אפילו מדברים שנשארו במחסנים של פנדר משנות ה-50. האלקטרוניקה, הפיק-אפים, העץ והמתכות נשמעים יותר טוב מכל דבר חדש. בגיטרות, יותר ישן זה יותר טוב".