לא הרוח דפקה את האולימפיאדה

ונניח שלי קורזיץ הייתה זוכה במדליה. ונניח שאפילו אלכס שטילוב היה עומד על הפודיום. אז מה? האם זה היה אומר משהו על הספורט הישראלי? על תרבות הספורט? על תרומתם של העסקנים לספורט הזה? על אהבתנו האמיתית לדבר הזה, שבמדינות נורמליות הוא חלק מהדנ"א הלאומי ואצלנו הוא חלטורה שמנפקת הישגים מקריים ובעיקר פדיחות?

כצפוי, כולם עכשיו מחפשים את ראשו של אחד ורשביאק. יו"ר הוועד האולימפי הנצחי, צבי ורשביאק, הוא מהבוקר המשה דיין של יום הכיפורים הספורטיבי שלנו. ובמצעד האיוולת הזה, כל אחד, מעיתונאי ועד ספורטאי, גם מתיימר להיות הראשון שזיהה. כאילו שלא ידענו. כאילו שהיינו צריכים את האין-רוח בווימוט כדי לדעת שעסקונת הספורט שלנו גורמת לכל יתר מחדלנו להחוויר לידה. כאילו שזאת הבעיה. כאילו שאם בראש הוועד האולימפי היה עומד מישהו צעיר יותר ונמרץ יותר, ואפילו מוכשר יותר, היינו לפתע רצים מהר יותר וקופצים גבוה יותר.

סמלי ומצמרר

הבעיה של הספורט הישראלי היא בעיה תרבותית. לא בעיה עסקנית. צריך להחליף את כל הורשביאקים והלוזונים. אין ויכוח. אבל לפני כן צריך לאהוב ספורט, צריך ששיעורי ספורט בבית הספר יילקחו ברצינות, לפחות כמו אימוני ההכנה לטירונות בשייטת. אתמול סיפר ברדיו העיתונאי עופר שלח, שבנו חזר מבית הספר יום אחד עם בשורה סנסציונית: בשיעור הספורט הוא גמא 1,000 מטר בשלוש דקות ושש שניות.

לא יכול להיות, קבע שלח שמבין משהו בריצה, וידע שאין סיכוי שמאחורי גבו מתוך ביתו צמח לו פתאום אלוף אולימפי עם שורשים אתיופים. בדיקה קלה הולידה את הפתרון: לא 1,000 מטר ולא שלוש דקות היו כאן, אלא בית ספר מכובד ויוקרתי שאין בו מסלול ריצה, שתלמידיו מתאמנים במגרש החניה, ושהמורה לספורט שלו יכול רק לנחש (ניחוש פרוע ולא מוצלח) מהן מידותיו.

באופן סמלי ומצמרר, ביום שבו חלום המדליות שלנו חלף עם הרוח, נהרג ילד בן 15 מנפילת עמוד כדורסל במגרש ספורט מאולתר. מדינות שאוהבות ספורט לא מתקבצות מול מסכי הטלוויזיה ומחזיקות אצבעות לספורטאית בענף שאין להם מושג מיהו ומהו, רק כדי שנוכל להראות לגויים ולהניף את הדגל.

מדינות שאוהבות ספורט מפזרות מגרשים ומתקנים בכל עיר ובכל שכונה כדי שלאנשים יהיה איפה לרוץ ואיפה לשחק. במדינות שאוהבות ספורט, אנשים באים לעודד לא רק במאני-טיים של האולימפיאדה. הם מחוברים לספורט הזה כל השנה, הם מתאמנים ברצינות ומעודדים ברצינות.

את חוליי הספורט שלנו אפשר לזהות דווקא במקצועות המובילים. את קורות חייו של הכדורגלן הישראלי אתם מכירים היטב. אבל גם בכדורסל. ההצלחה הספורטיבית הגדולה ביותר שלנו - מועדון הכדורסל של שמעון מזרחי ומכבי תל אביב - הוא מפעל כלכלי שקונה שחקנים זרים בהרבה כסף כדי לייצר מופעי ראווה בהיכל נוקיה ולייצר ניצחונות ואליפויות במפעל ספורט שולי וזניח מאוד יחסית. אין קשר בין ההצלחה המבורכת של מכבי באירופה לבין תשתית ספורט אמיתית, אהבת ספורט אמיתית והצלחת ספורט כחולה-לבנה ואותנטית.

זו לא הרוח

יש בישראל תשתית לאהבת ספורט. תראו כמה אנשים רצים ברחובות החשוכים (כי אין איפה לרוץ), כמה מנויים בחדרי הכושר, וכמה המדינה כולה עוצרת מלכת כשנבחרת כדורגל בינונית או מתעמל קרקע מצוין מנסים לשים אותנו על המפה. כדי שנהיה שם באמת על המפה, לא רק כאנקדוטה מקרית, צריך לקבל כאן החלטה ממשלתית לטיפוח הספורט ולהפיכתו מתת-תרבות לתרבות. צריך שר ספורט אמיתי וביצועי, צריך תקציבים, צריך אנשי מקצוע במקום עסקנים, וצריך להתחיל ולטפח באמת את האהבה הזו ולא רק להיזכר בה אחת לארבע שנים למשך 43 שניות על מזרן הג'ודו.

זו לא הרוח שדפקה לנו את האולימפיאדה. זה מתחיל בבן של עופר שלח שאין לו איפה לרוץ, וממשיך בכדורגלן הישראלי שמבקיע גול מקרי וחושב שרגע אחרי זה הוא יכול להיות כוכב אירופי זוהר. הספורט הישראלי הוא קלישאה. כמעט כמו הכותרות עליו. אי-אפשר לכן, על רקע אכזבת קורזיץ, שלא לסיים ב"חלף עם הרוח": Frankly my dear ,I don't give a dam.. כשבאמת יהיה אכפת לנו כאן מספורט, אפילו הרוח לא תעצור אותנו".

הכותב הוא הפרשן המדיני של חדשות 10