הנה פינה לקיץ ברוטשילד: "קפה אירופה" - בר אופנתי ואוכל טוב

יוליוס קיסר, נפוליאון וסטלין יושבים על הבר.

כן, אני יודע שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו האמת לאמיתה.

על הבר של קפה אירופה, מונחות להן כלאחר כבוד פרוטומות של שלושת האישים הללו. לפחות את סטלין הקפידו לכלוא מאחורי סורג, גם אם בלי בריח. הרודן הגיאורגי מתחבא כאן בין בקבוקי האלכוהול בתוך ארון המשקאות המסורג היפהפה.

לאנקדוטה הקטנה הזו אין שום מוסר השכל.

בדרך אל המנהיגים, עובר לו האורח המזדמן דרך המטבח הצר המאכלס את הקומה הראשונה ונראה כאילו נקלע לשם כמעט בטעות.

עוד קודם לכן, יצטרך המבקר החפץ לשבת דווקא בבר הקטן והמקסים שבקומה הראשונה של הבניין, ששוכריו הנוכחיים גילו כמעט במקרה, לעבור דרך החצר הצרה המקושטת בעץ דקל גבוה ועטוי שלל מנורות קטנטנות, שגם היא, בדיוק כמו הבר שאליו יפלס את דרכו בקושי רב, עמוסה בעשרות צעירים וצעירות מדוגמים.

מוצאי שבת בשדרות רוטשילד הם ממש לא המגרש הביתי שלי. העיר מזיעה לא רק מעומסי חום ולחות כבדים אלא מהורמונים צעירים גועשים ומתפרצים.

איך אמר דני גלובר בסרט נשק קטלני "I'm too old for this shit".

קפה אירופה, הבייבי החדש של מעוז אלונים ואיתי הרגיל, אנשי מסעדת הבסטה ומסעדת האוכל המהיר "המעורב" (ראו חלקה השני של הכתבה), בשיתוף עם אנשי הלילה הוותיקים דוד טור (החתול והכלב, ברקפסט קלאב), והדי ג'יי שלומי זידן, הוא קודם כל מקום יפה להפליא.

בדרך-כלל אין לי נטייה וגם לא יכולת, להתעסק יותר מדי עם עיצוב. באתי לאכול. אבל הבניין הקטן והנחבא אל הכלים בשדרות רוטשילד 9 ב' הוא באמת סיפור. הבניין, המצופה מלבני סיליקט אדמדמות, נבנה בשנות ה-30, ועמד חצי נטוש כבר שנים רבות. האגדה האורבנית הקורמת עור וגידים ברגעים אלה ממש, מספרת על כך שזידן גילה אותו כש...הלך להשתין. הבניין הצר והדחוק בין שני שכניו כשהוא מוסט לאחור ולא פוגש באמת את המדרכה, כאילו נעלם מן העין במשך כל השנים שבהן שימש כמחסן של מסעדת ומבשלת הבירה השכנה ברוהאוס. והשאר כמובן היסטוריה.

כמה שבועות בלבד אחרי פתיחתו, הפך קפה אירופה למעונה הרשמי של הברנז'ה. כל מי שמכבד את עצמו - או לפחות רוצה לכבד את עצמו בנוכחותם של אנשי אותה ביצה דביקה, זו שפעם קראו לה בוהמה, כשעוד היו לנו שלונסקי ופן ולא רק פליטי ריאליטי בתור גיבורי תרבות - מסתופף כבר בצל הדקל שפל הצמרת בחצר הצרה. אלה כבר לא צריכים לעשות פיפי בחצר ומטפסים לשירותים מצופי השיש השחור, שמהם אפשר להשקיף גם על המגדלים החדשים וגם על הבתים הישנים שעוד מחכים בשקט ובסבלנות ליזמים נמרצים.

אחרי שהחזרתי נשימה והתרגלתי לבניין היפה, כמו גם לווליום הרצחני של המוזיקה המעודכנת, ניגבתי את הזיעה וחזרתי להתעסק בדבר היחיד שאני טוב בו. לאכול ולשתות.

כיוון שרוב מחירי היין בכוסות הם כמעט השריד האחרון כאן למחירי הרצח הנהוגים בבסטה, וממילא אין כאן זכר לרשימת היין המפוארת ההיא, הסתפקתי בבקבוק בירה סטלה פלבאית והשקעתי את מרצי, המוגבל ממילא, באוכל. זה מתומחר הפעם בצורה הוגנת למדי. למדי, כיוון שמדובר במנות קטנות. אם לא הייתי חושש מזעמו של אלונים הייתי מכנה אותן טאפאס, כנהוג במקומותינו כיום.

תלמידו של האדמו"ר שני

שני טוסטים קטנים של טונה כבושה עם איולי חזרת היו טעימים ומדויקים, גם אם מעט נדושים.

תפוח אדמה "מהאש" (מתי כבר נראה את הסוף של כל השטויות המילוליות האלה מבית מדרשו של האדמו"ר שני. אלונים, לצערי, הוא תלמיד מצטיין), עם בצל, אנשובי ושמנת חמוצה כבר היה יצירת מופת קטנה וגסת רוח. כמה פשוט, ככה טעים.

"שיפוד אדום - נתח קצבים על מקל", שוב התחכמות קטנה, היה לא פחות מחטיף בשר מבריק. שני שיפודי רוטפלייש על הגריל, שהוגשו עם רוטב דגים מעורב בלימון וסלט זערורי של עגבניות שרי בשני צבעים, שעועית ירוקה חלוטה לרגע ופלפל אדום חריף. כשחיברנו את הכול ביחד התקבל ביס מושלם. אלונים והרגיל הם שני אנשים שזה מה שהם מחפשים בחיים בתור תלמידי הגורו הגדול שאול אברון, את הביס המושלם הבא. פה זה הצליח.

פירושקי "סופגניית חזיר" - שני מאפים מטוגנים בנוסח הרוסי שהוגשו עם פנכות שמנת מתוקה וחרדל - היה מעט מאכזב. הבצק המטוגן היה אמנם מושלם אך הבשר מעט תפל. שום דבר שעוד קצת חרדל ושמנת לא יכולים לתקן.

"קציצות שרימפס, חלב קוקוס וחלומות על תאילנד", כך במקור, היו גם הן מעט מבאסות. האורז הדביק עם הרוטב התאילנדי החריף היה נאמן למקור אבל הקציצות היו, שוב, מעט אנמיות. יכולת לחשוב שהן עשויות מעוף באותה מידה שהיו עשויות באמת משרימפס. אבל גם כאן הרוטב המצוין תיקן את התמונה.

"טורטליני כבש ופירות יבשים, קצת בוכרי אפשר להגיד" - מה יהיה אני שואל, מה יהיה - החזיר את היד הטובה המפורסמת של הרגיל ואלונים לקדמת הבמה. הבצק היה אמנם קצת עבה מדי אבל השילוב הכללי של מילוי הכבש והפירות היבשים (בחשבונית כבר היה כתוב תמרהינדי), עם רוטב החמאה, היין הלבן וציר העוף, היה מוצלח מאוד בגסותו העדינה.

קינחנו ב"סברינה, מאפה של פעם עם לא מעט רום ווניל. בסוף זורקים על זה קצפת". באמת היה לא מעט רום אבל איכשהו זה לא לגמרי התחבר. לא שלא גמרנו את הכול.

בלי להעליב, ואין לי כוונה כזו, עושה רושם שקפה אירופה הוא, לפחות בשלב זה, החלטורה של אלונים והרגיל. חלטורות זה לפעמים בסדר גמור, אם עושים את זה כמו שצריך. וכאן עושים את זה כמו שצריך. אבל עוד מאמץ קטן לדייק עד הסוף במטבח (כמו שמקובל בבסטה למשל, ובעצם גם במעורב), קו אחד פחות בווליום של המערכת, ואולי גם כיסוי עיניים לזקנים כמוני, לפחות במוצאי שבת, והכל יהיה בסדר. קפה אירופה אינו מתיימר להיות מסעדת גורמה. הוא בסך הכול בר אופנתי עם אוכל טוב. וככזה הוא, ללא ספק,

פינה ראויה בקיץ הנוכחי.

קפה אירופה: שדרות רוטשילד 9 ב' תל-אביב.03-5259987. א'-ה' 19:00-03:00, ו'-שבת 12:00-18:00, 20:00-03:00

מחירים:

טונה כבושה - 28 שקל

תפוח אדמה מהאש - 24 שקל

שיפוד אדום - 32 שקל

קציצות שרימפס - 42 שקל

פירושקי - 46 שקל

טורטליני כבש - 69 שקל

סברינה - 32 שקל

בירה סטלה - 23 שקל