עוד קיסם למדורה

שני אירועים היו אמורים לעורר השבוע הרבה מאוד עניין: העלאת המסים שאושרה סופית במליאת הכנסת וההפגנה שהתקיימה יומיים קודם לכן נגד אותם צעדים כלכליים, במוצאי השבת שעברה. שני האירועים עברו בשקט יחסי, כמעט מתחת לרדאר: רחובות תל אביב לא נשטפו בהמוני מפגינים, משכן הכנסת בירושלים נותר מנומנם כמעט ללא מתנגדים, ובמקום כותרות ראשיות התגנבו הידיעות על הגזירות והמחאות לעמודים המאוד פנימיים.

ובכל זאת אי אפשר להמעיט בערך הנזק שהם גרמו לראש הממשלה. הסקרים של השבוע שעבר, שמציגים שפל חסר תקדים בפופולריות של ראש הממשלה וירידה חדה ומתמשכת במספר המנדטים בליכוד, מעידים על כך שהציבור והתקשורת לא מתייחסים לכל אירוע בנפרד, אלא כאל מגמה כוללת, כאל עוד קיסם שנזרק למדורה.

מכישלון להזדמנות

אם מישהו חיפש עדות נוספת עד כמה החיים הפוליטיים בישראל נזילים, שיעיף מבט אל עבר אירועי החודשים האחרונים. אם לפני שלושה חודשים, כשקדימה הצטרפה לקואליציה, ניבאו בכנסת שממשלת נתניהו תשלים את הקדנציה בקלילות, הרי שלפני שלושה שבועות, עם שובו של מופז לאופוזיציה, כבר התחרו במערכת הפוליטית מי ידייק יותר בקביעת התאריך לבחירות שינוע אי שם בין דצמבר 2012 למארס 2013.

מאז כבר נשכחו איומי המילואימניקים להבעיר את המדינה על רקע חוק הגיוס וגם ביטולו של חוק טל באוגוסט עבר בשקט מוחלט. אם בתחילת יולי אף אחד לא העז להעריך שהממשלה תסיים את ימיה, באוגוסט כבר השתנו הקלפים של נתניהו שוב, והבחירות לא נראות במפת הכוכבים של השנה הקרובה.

הישועה של ראש הממשלה הגיעה הפעם לא מאיראן, אלא דווקא מספרד ומיוון. בתוך שלושה שבועות הפך המשבר הכלכלי העולמי שאיים לקצר את ימיה של הממשלה, לקרש הצלה יציב במיוחד לספינה של נתניהו, שבחסות הצונאמי הכלכלי באירופה תוכל להמשיך לשייט לחוף מבטחים אי שם בנובמבר 2013. דווקא כשההוריקן הכלכלי כבר נמצא פה, ובקרוב יפגע כמעט בכל בית, בכל חשבון בנק ובכל ארנק, הוא-הוא שמייצב את ממשלת נתניהו מחדש. הפוך על הפוך.

העברת הגזירות הכלכליות בשקט מופתי בכנסת סיפקה לנתניהו את ההוכחה הברורה שגם את תקציב 2013 הוא יוכל להעביר בהליכה. עם גבס, או בלעדיו. בחסות אווירת החירום הכלכלית אימצו השותפות הקואליציוניות את הסלוגן שהמציא האיש שהביא להם את התקציב הדו-שנתי: זה ספרד ויוון, יוון וספרד. והופה, בשם האחריות, הממלכתיות והפרק הראשון בספר הקואצ'רים הגדול: "כך תהפוך כישלון להזדמנות", התגמשו כולן בכנסת והצביעו בעד הגזירות.

ההכרזות הכלכליות ערב בחירות הוחלפו מיידית בהסברים מלומדים על המדינות האירופיות הקורסות. אם עד היום כולם קפצו לדום כשהוזכר המשטר בטהרן, עכשיו כולם מתיישרים עם רוח המפקד נתניהו בכל פעם שמוזכר האסון הכלכלי שמאיים להפיל מדינות ברחבי אירופה. ללא ספק התירוץ האולטימטיבי לוויתור על חלק מהדרישות בתקציב, להסכמה לכמה גזירות נוספות, ולטפיחה על השכם שבכך ניצלה ישראל מאסון כלכלי. אה, כן, נכון. על הדרך הן גם גרמו להארכת הקדנציה של ממשלת נתניהו בעוד שנה לפחות. אבל מי סופר.

עד הבחירות אלוהים גדול, אבל בכל מקרה האופק שם ודאי נראה יותר טוב מזה הנוכחי: הגזירות הכלכליות יישכחו עד אז, לפיד ולבני ימשיכו להתייבש מחוץ למגרש הפוליטי וקינג ביבי יוכל להמשיך ולנסות לחזק את מעמדו בנושאים ביטחוניים שמן הסתם יישארו על סדר היום הציבורי.

מהצד השני, בצעד הזה יש גם סיכון. אמנם כבר עכשיו יורד הליכוד בסקרים, אבל בשלב הזה זו רק מכה קלה בכנף. כיום אין לנתניהו כל אלטרנטיבה, אולם שנה ושלושה חודשים זה זמן מספיק כדי לייצר אחת כזו שתתייצב מולו בבחירות 2013.

הדילמה של נתניהו בחודשים הקרובים תהיה האם להתגבר על הפחד מהירידה בסקרים וללכת לבחירות בלי אלטרנטיבה של ממש מולו, או להמתין שנה נוספת בשלטון שתאפשר לו לחזק את מעמדו, אבל להסתכן בכך שהוא כבר לא יהיה הקינג היחיד בארמון. מצד שני, אפשר לסמוך על נתניהו שיעשה טעויות בשנה הזו, גם בלי גורם חיצוני שיאיים עליו חוץ מעצמו. מספיק ביבי בשביל להפיל את נתניהו.

המחאה בפגרה

הניסיונות לחידוש המחאה החברתית נכשלו השבוע כישלון חרוץ וגרמו לכך שאם כל ההפגנות שתוכננה למוצאי השבת שעברה, הפכה לסיוט שלא נראה בחלומותיהם הגרועים של מארגני ההפגנה. ככל שמפלס הזחיחות בלשכת ראש הממשלה עלה לנוכח מיעוט המשתתפים, כך עלה בהתאמה התסכול של בועז נול, ממארגני ההפגנה. הוא לא הצליח להבין איך לפני שלושה שבועות, 30 אלף איש הגיעו לכיכר לדרוש גיוס לחרדים, ורק 3,000 הגיעו לדרוש צדק חברתי. ההסבר שלו הוא שהסקרים מראים שהמחאה לא נעלמה, היא רק עוברת לקלפי.

הכוונה המקורית הייתה ליצור איחוד של כל הכוחות נגד נתניהו, להעמיד את כל ראשי המחאה על במה אחת. אבל האגו שלהם, כך התברר, חזק מהעלייה במסים, גדול יותר מהשוויון בנטל. מאחורי הקלעים לא הצליחו להגיע להסכמה מי יישא דברים אם בכלל, או באיזה סדר יהיו הדוברים. רק על דבר אחד הייתה הסכמה מלאה: מי לא יעמוד ליד מי.

כמו שזה נראה השבוע, המחאה של השנה שעברה כבר לא תשוב. כמו חברי הכנסת, גם המחאה יצאה לפגרה. בניגוד אליהם, לא בטוח שהיא תחזור ממנה. ראשי המחאה פספסו את ההזדמנות לחזור לקונצנזוס והביאו בעצמם לאובדן הלגיטימציה הציבורית שלהם ולאיבוד אמון הציבור בהם. בשנה החולפת עשו כל מנהיגי המחאה את האקזיט שלהם, מאיציק שמולי, דרך דפני ליף ועד סתיו שפיר. הם קיבלו את ליטרת הבשר הפוליטית או התקשורתית שלהם. הם ניצלו את הקרדיט ואת האמינות שהציבור נתן להם, עד שהוא לא בוטח בהם יותר. ועכשיו, לך תוציא מהבית אנשים לרחובות כשהציבור חושב שכל מה שהם רוצים זה לזכות במושב בכנסת או בפריים בטלוויזיה. הציבור לא רוצה לצאת לרחובות כדי שסתיו תיבחר במפלגת העבודה.

חודשים אורכים נול רדף אחרי ראשי המחאה שיתאחדו. הוא גם חולם שבסופו של דבר יצליח לעשות איחוד שכזה גם ברמה הפוליטית. שכל הגורמים נגד נתניהו יתאחדו לגוש אחד חזק. אצל ילדי המחאה האגו הרס את זה. נול אופטימי אם הוא חושב שעם המבוגרים זה יכול להצליח.