"תשואה" מדהימה: הרווח מדוחות המהירות - מאות מיליונים בשנה

בשבועות האחרונים בישר האוצר לציבור שהתחזיות האופטימיות ביחס לחוסנה של כלכלת ישראל היו מוגזמות ואין ברירה אלא להטיל עוד מסים ולקצץ בהוצאות הציבוריות. לפיכך הציבור מתבקש להדק חגורות ולהתכונן לנחיתה קשה על קרקע המציאות. כבר בימים אלה הופך האוצר כל אבן בחיפוש אחרי מיליונים מיותרים לקיצוץ, כאשר ברשימה "השחורה" נכללים נושאים כמו ביטול מיגון לבתי חולים, קיצוץ תקני רופאים והקפאת פרויקטים לשדרוג כבישים "אדומים" ולהרחבת התחבורה הציבורית.

הכסף מתחת לפנס

אבל מתברר שבעוד שיד אחת מקצצת - יד אחרת ממשיכה לתקצב בנדיבות בלתי מוסברת פרויקטים ממשלתיים, שיעילותם לא ברורה. אחד הפרויקטים הללו, שהגיע בסוף החודש שעבר לדיון בוועדת הכלכלה, הוא פרויקט מצלמות המהירות שידוע בכינוי "אכיפה אלקטרונית אוטומטית" או "א-3".

למי שטרם שמע על הפרויקט, ותהה לפשר עשרות העמודים המוזרים שצצו לאחרונה לאורך כבישי ישראל, נזכיר שמדובר ברשת מצלמות מהירות ומצלמות רמזור, שתפקידן להנציח רק שתי עבירות תנועה: מהירות מופרזת - בכביש פתוח ובצמתים - וחציית צומת ברמזור אדום. המצלמות מחוברות ברשת אלחוטית למרכז בקרה ארצי, שבו מעובדות התמונות, מזוהה מספר הרכב והעבירה משויכת לבעל הרכב. בתוך ימים ספורים נשלח לכתובתו דוח תנועה, שלצדו נקודות חובה, ברירת קנס ו/או זימון למשפט.

הפרויקט הזה התגלגל לא מעט שנים במסדרונות השלטון עד שנמצא לו בית חם לפני כארבע שנים במשרד לביטחון פנים. מאז התקדם: המדינה הוציאה מכרז, בחרה זכיין חיצוני להקמה ותפעול של המערכת (חברת מלם תים), נקבעו יעדים ותקציבים נדיבים. כמה נדיבים? מהדוח השנתי של מלם תים הבורסאית עולה כי הפרויקט יזרים לקבלן לבסוף כ-340 מיליון שקל מכספי משלם המסים.

פרוטוקול ועדת הכלכלה מגלה שהמדינה אישרה בפועל תקציב עתק לפרויקט, כאשר הוא עוד היה על הנייר. חבר הכנסת ישראל חסון, למשל, אמר בוועדה כי "אני זוכר שהוועדה הזו אישרה לפני איזה שלוש שנים, ארבע שנים, כשדיכטר עוד היה. אני אומר לך שאני זוכר שהיה ויכוח גדול איתו על זה והוא אמר שייקח שלוש שנים ליישם את הפרויקט. אני לא יודע מה הגיע לשולחנך, הוועדה הזו נדרשה לאשר 200 מיליון שקל לפני ארבע שנים. דרך אגב, היא אישרה". מהפרוטוקול עולה גם כי כבר השנה הוזרמו להקמת השלב הראשון במערך לא פחות מ-42 מיליון שקל.

על כל עמוד פעיל - שני "דחלילים"

בשלב זה אפשר להניח שקוראינו משפשפים עיניהם בתדהמה לנוכח הסכומים ותוהים כיצד ייתכן שמערכת שתפקידה לנטר שתי עבירות תנועה בלבד, עולה למדינה כל כך הרבה. פרוטוקול הוועדה חושף כיצד נשרף הכסף: לפי נתוני המשטרה, בשלב הראשון יכלול הפרויקט רכישה והתקנה של 60 מצלמות מהירות ורמזור, שיוצבו על 180 עמודים - מתוכם 120 עמודים "ריקים", עם תשתית, שביניהם ינוידו אותן מצלמות.

במילים אחרות, על כל עמוד מצלמה פעיל, שינפק דוחות לנהגים, יוצבו על הכבישים שני עמודים "דחלילים", שמטרתם ליצור אלמנט של הרתעה ולשמש עמדה חילופית להצבת מצלמה אמיתית במטרה "לבלבל את האויב". 44 עמודים כאלה כבר הוצבו עד כה בפועל.

כיוון שעל פי נתוני המשטרה כל מצלמה עולה למדינה לא פחות מ-45 אלף דולר - כ-160 אלף שקל - שיטת "הדחלילים" נשמעת כמו רעיון מבורך. הנהג רואה את העמוד, לא יודע אם יש בו מצלמה ומאט. תיאוריה יפה. האם מישהו רוצה לנחש כמה עולה הצבת עמוד "דחליל" נטול מצלמה למדינה? קחו כיסא. מהפרוטוקול עולה, שעלות כל עמוד והתשתית שלו היא 140 אלף שקל. רק לשם פרופורציה: עלות ניידת משטרה "מהניילונים" היא פחות מעלותו של דחליל כזה. למותר לציין שניידת עם אורות כחולים יכולה להוות גורם מרתיע גמיש בהרבה מעמוד ברזל, והיא יכולה לאכוף טווח הרבה יותר רחב של עבירות תנועה.

אבל לוועדת הכלכלה התברר שאפילו עם העלויות המרשימות של העמודים והמצלמות, עדיין נותר למשטרה עודף לא קטן מהתקציב הנדיב של 42 מיליון שקל (לשנת 2012 בלבד, נזכיר), שהוקצה לפרויקט. אז איפה הכסף?

"אוטומציה" עתירת כוח אדם

מפרוטוקול הוועדה עולה שאותה מערכת אכיפה "אוטומטית", שנועדה להחליף את אכיפת המהירות הידנית באמצעות שוטרים ואת עשרות מצלמות הרמזור על פילם, שהיו קיימות ממילא, רחוקה מלהיות "אוטומטית". זוהי משימה יקרה, עתירת כוח אדם ותקנים.

מהנתונים שהציגו המשטרה ומשרד הבט"פ בפני ועדת הכלכלה עולה כי עלות התפעול השוטף של מערך המצלמות ה"אוטומטי" היא לא פחות מ-22 מיליון שקל בשנה. ח"כ ישראל חסון, שהציג את עצמו בישיבה כמצדד גדול במערכת, אמר: "אני לא מבין עד עכשיו את התחשיב שעל 60 מצלמות יש עלות הפעלה של 22 מיליון. זה סדר גודל של 400 אלף שקל למצלמה. זה מטורף, זה נראה לי לא סביר".

ההסברים שסיפקה המשטרה היו מגוונים. למשל, לצורך תפעול המערכת נוספו לא פחות מ-42 תקני כוח אדם, שמתוכם 10 יגיעו מתקנים קיימים של המשטרה והשאר חדשים. בעגה הממשלתית "תקן" הוא עובד במשרה מלאה, שעלות שכרו למדינה, כולל הפרשות שונות, היא לרוב 120-150 אלף שקל לשנה בהתאם לדרגתו ולוותק. כל זה, כשהמדינה משלמת במקביל לחברה הזכיינית האזרחית מיליוני שקלים לתפעול, תחזוקה ותיקון.

סמנכ"ל המשרד לביטחון פירט קצת יותר לגבי הדרך שבה נשרפים אותם 22 מיליון שקל: ההוצאות הן על "כל מערך השוטרים עם כל מה שכרוך בזה, הרכבים והמפקחים, כי כשמניידים מצלמה, מי שמאשר בסוף שהמצלמה כשירה זה לובש המדים. הזכיין מנייד, בסוף צריך לבוא מפקח מאגף התנועה, לעשות את כל הבדיקות". אכן מערכת אוטומטית לתפארת.

ההוכחות נשארו בבית

כשסכומים כאלה מתגלגלים החוצה מהקופה הציבורית בתקופת קיצוצים, אפשר היה לצפות מהגורמים האחראים לפרויקט שלפחות יציגו הוכחות ליעילותו בהפחתת תאונות דרכים ואובדן חיי אדם ביחס לאלטרנטיבות.

אבל מתברר שלמרות כל המיליונים לא נמצא תקציב למחקר מקדים להוכחת יעילות המערכת. מחקר כזה החל רק לאחרונה ותוצאותיו רחוקות. במקום נתונים מחקריים קיבלנו בוועדה הרבה קלישאות כמו "המהירות הורגת", "פושעי כבישים" ו"מאמץ בכבישים אדומים". קיבלנו גם דיווח בעל פה על "משאל בזק" בקרב נהגים, שערכה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ולפיו המהירות בקטעי הכביש שבהם יש מצלמות מהירות פחתה ב-10%. נתון זה, אגב, לא מתיישב עם הזינוק הדרמטי בהיקף הדוחות שמייצרת המערכת, מאות דוחות ביום, שהציגה המשטרה.

הפרס הסודי: ההכנסות מקנסות

אז איך ייתכן שהוצאות כאלה זוכות בימי מצוקה לאישור תקציבי כמעט אוטומטי, ללא מחקר מקדים, ולהסכמה מקיר לקיר של חברי ועדה בכנסת, שבה יושבים לא מעט אנשים חכמים שמבינים היטב במספרים ותקציבים?

אנו משערים שהתשובה נמצאת בנתונים, שלא הוצגו לפרוטוקול ואינם מוצגים לציבור, כמו צפי ההכנסות מקנסות שאמורה מערכת האכיפה האלקטרונית להכניס למדינה. הציפיות להעשרת קופת המדינה הוכחשו וכל הגורמים הנכבדים יצאו מגדרם כדי להדגיש שלא מדובר במערכת לחליבת "מס כבישים".

בשורה התחתונה נותרו רק שתי אפשרויות: או שוועדת הכלכלה אישרה הוצאה של מאות מיליוני שקלים מהקופה הציבורית לפרויקט, שאף אחד לא טרח להוכיח את כדאיותו, או שכל הגורמים הממשלתיים יודעים - אבל מכחישים - שעלותה של המערכת תכוסה בריבית דריבית מאותן עבירות תנועה שהיא אמורה, כביכול, למנוע. כך או כך נראה כי הנחת היסוד היא שהציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם.

 מצלמות המהירות