הצלחה של בלאט = כישלון ישראלי

אני לא יודע אם האולימפיאדה בלונדון תירשם בספרי ההיסטוריה כמאכזבת ביותר אי פעם עבור מדינת ישראל, ובוודאי שהיא לא תיזכר כטובה ביותר, אך ככל הנראה היא תיזכר כציורית והסמלית ביותר. כמה סמלי שמכל הספורטאים הישראלים בלונדון, הישראלי היחיד שחזר עם מדליה לא רק שאינו נמנה על המשלחת הישראלית, אלא שעד היום קשה להבין מדוע מעולם הוא לא זכה לעמוד על הקווים כמאמן נבחרת ישראל.

זה היה מאוד קרוב, ועד היום קשה להבין מדוע זה לא קרה. מה שכן - המילים "פוליטיקה" ו"עסקנות" היו נכתבות לא מעט פעמים בתחקיר שהיה בודק את המקרה, לו היה נכתב אי פעם. זוהי כנראה תמצית הסיפור של הספורט הישראלי - סיפור על פספוס אחרי פספוס, שנובע מהחלטות לא רציונליות. מדינה קטנה שחייבת לרתום את כל הכוחות והיכולות המקצועיות של ספורטאיה כדי להפיק את המיטב, אבל לא עושה את זה.

אפשר לספר סיפורים על מחסור בתשתיות, על הזנחה בגילאים הצעירים, אבל כל עוד לא מנוצלים המשאבים הקיימים, לאף אחד אין זכות להתלונן על המשאבים החסרים כי במציאות הקיימת מדובר בלא יותר מתירוצים.

הכדורסל הישראלי בורך בשלושה מאמני-על שהיו כבר כמעט בכל מעמד אפשרי בכדורסל האירופי. אם גם לפיני גרשון, גם לצביקה שרף וגם לדייויד בלאט אין שום תפקיד ממלכתי, אם אף אחד מהם לא תורם מניסיונו למען הכדורסל הישראלי, אז כנראה שמישהו קיבל החלטה לא רציונלית. ולא מדובר כאן בהכרח על הנבחרת הבוגרת, שללא כל קשר מובלת על ידי צוות טוב ואיכותי. זו יכולה להיות עבודה בנבחרות הנוער, זו יכולה להיות בנייה של תכניות עבודה ארוכות טווח, זו יכולה להיות משימה לא פשוטה של הקמת אקדמיות כדורסל למצטיינים.

אבל במציאות שלנו, במציאות של הספורט הישראלי, לא תמיד ההיגיון גובר על השיקול הפוליטי, ואם ככה מתנהלים הדברים בענף כמו הכדורסל שנמצא תמיד בכותרות, אפשר רק לדמיין מה קורה בענפי ספורט אחרים שבהם על דברים הזויים יותר, עיתונאים כותבים עוד פחות.

אך זו היתה אולימפיאדה סמלית גם מהסיבות שמעלות חיוך: לפני 35 שנים פגשה מכבי ת"א לראשונה את צסק"א מוסקבה. הקבוצה הסובייטית שסירבה לבוא לשחק בישראל הפסידה לחבורה הצהובה שהמשיכה באותה שנה עד הגביע. יצחק רבין ז"ל דיבר אז על "תוצרת כחול לבן עם קצת סיוע אמריקאי", והנה אחרי שלושה עשורים וחצי עומד מאמן מכבי ת"א הישראלי, עולה מארה"ב, מאחורי הקווים של הנבחרת שבעבר החרימה את נבחרת ישראל, ולוקח אותה עד לפודיום האולימפי. תוצרת אדומה, עם קצת סיוע ישראלי. ובפרפאזה לאחד המערכונים המפורסמים של הגשש החיוור: "אם סטאלין היה חי, הוא היה מת".