חילונים-חרדים: ביקור במערכת השבועון החרדי "משפחה"

בסופו של דבר, יצאתי מדוכא.

ההתחלה הייתה דווקא נעימה, אפילו נעימה מאוד. מעבר לעובדה שלגברים יש כיפה שחורה וציצית, וכולם במכנסיים שחורים וחולצות לבנות, ומעבר לעובדה שהנשים בלבוש צנוע, לא היה הבדל גדול בין מערכת השבועון החרדי "משפחה", באזור התעשייה של הר חוצבים, בואכה ירושלים, ובין מערכות עיתונים אחרות שבהן עבדתי במהלך שנותיי בעיתונות החילונית. הנה הדסק הזה, הנה הדסק ההוא, הנה האגף של המהדורה באנגלית, ליהודי התפוצות, והנה מחלקת השיווק - כשמתחת לכסות הצנועה, אנשיה, ובעיקר נשיה - מצטיינים באותו "פלפל" של אנשי שיווק ומכירות לעומת העיתונאים כבדי-הראש.

גם השיחה שקיימנו בינינו הייתה נעימה. גם מפני שנדמה שיש תחומים שבהם חשוב לחרדים לקבל, עדיין, סוג של "הכשר", לא מגדול בתורה, אלא ממי שנתפס בעיניהם כתל-אביבי ברנז'אי, אבל גם - ואולי בעיקר, מפני שבני שיחי התגלו כאנשים נעימים ומשכילים.

כן, אני יודע, לכאורה הרי אמור להיות ברור שמתחת ל"תחפושת" כולנו בני אדם, שבשיחות של ארבע, שש או שמונה עיניים יתקלפו מעלינו הסטריאוטיפים, ותתחיל תקשורת בגובה העיניים. ובכל זאת, הגילוי הזה מפתיע אותי בכל פעם מחדש.

תיכף אגיע גם לשבר, והוא בהחלט קיים. רק שבדרך למדתי שיש היום ציבור חרדי כמעט פלורליסטי, לא נאמן לחסידות כזאת או אחרת, לא צאן מרעיתו של רב אחד או רב שני, לא אמון על מה שיורו לו השופרות העיתונאיים-מפלגתיים של יהדות התורה ("יתד נאמן") או של ש"ס ("יום ליום"), אלא פשוט מי שרוצה לשמור על ערכי היהדות ברוח החרדיות, בלי להגדיר את עצמו עד הסוף. אני מניח שאלה הם "החרדים החדשים" שמאיימים כל-כך על ההנהגה שלהם. הם רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית. רוצים לשרת, רוצים קריירה כמו לחילוניים, רק אם אפשר - בלי טלוויזיה.

ואז המשכנו לשוחח.

כן, הם רוצים להיות גשר בין חילונים לחרדים. כן, הם שמים לב לשינוי לרעה ביחס החברה החילונית מסביב לחרדי. כן, הם יודעים שלמסור את נפשך עבור הגנת המולדת, כמו שעושים חיילי צה"ל, זו מעלה גדולה.

וכבר כמעט שקיוויתי.

באחד הגיליונות שנטלתי עמי, קראתי מאמר נגד ירון לונדון, אחד מאנשי התקשורת החביבים עליי. המאמר עסק במה שנתפס כהשתלחותו של לונדון בחרדים על שאינם מרחיבים את אופקיהם והשכלתם. "מי שמך?" (דילמה מוכרת לכל עיתונאי), תהה המאמר, כלומר, מי שמך לקבוע מה היא השכלה רחבה? האם מי שמכיר את ניטשה, קאנט ואריסטו אבל לא למד דף גמרא מימיו משכיל יותר מחברו הבקי בש"ס ובפוסקים? קראתי, התרגזתי, אבל לא יכולתי לא לחשוב שהדעה הזאת לגיטימית.

מצד שני, אולי הם משחקים על זמן?

יום לפני כן התבטא כלכלן בכיר נגד החרדים ואמר שאי-ההשתתפות שלהם במעגל העבודה היא סכנה קיומית למדינת ישראל. "אנחנו סכנה קיומית?", צחק מישהו, "170 אלף חרדים?". צחקתי יחד איתו.

אחר-כך חשבתי שמשהו במספרים לא מסתדר: 170 אלף זה באמת לא מפחיד, אבל 25% מילדי כיתות א', זה כבר מספר משמעותי הרבה יותר.

גם ביטויים כמו "הגויים של ליברמן", הקפיצו אותי. ה"גויים" הללו בעיניי הם הברכה הגדולה ביותר שקרתה למדינת ישראל. אזרחים חילונים, פרוגרסיביים שבאו ממזרח אירופה ושואפים מערבה.

וכך, ביחס הפוך, ככל שהתארכה השיחה עם מארחיי והפכה לנעימה יותר ברמה האישית, כך שאלתי את עצמי יותר ויותר אם אולי צריך לשאוף לא להידברות, אלא להכרעה. הכרעה בטרם יהיו 25% מילדי כיתות א' ל-50% צעירים בגיל גיוס או עבודה.

כל הדרך בחזרה לתל-אביב, הרהרתי בחרדים וחילונים, האם מדובר בשני חלקים שיכולים להיות מאותו השלם שנקרא מדינת ישראל?

לא הג'ינס שלי או הזקן שלהם מפרידים בינינו, לא שמירת השבת, לא החמץ בפסח, לא כל אותם דברים שבשוליהם מתקיים לכאורה העימות בינינו. מה שמפריד בינינו נראה לי לפתע עמוק הרבה יותר, דווקא אחרי בוקר נעים שביליתי במחיצתם.