דנה ויס: "אני מעריכה פוליטיקאים; לא עושים להם חיים קלים"

לפני כשבועיים הוזמנה דנה ויס לתחנת גלי צה"ל ביפו להחליף באופן חד-פעמי את עירית לינור בתוכנית "המילה האחרונה". ויס שידרה לצד קובי אריאלי, וכמנהג התוכנית דיברה על אירועי היום מתוך עמדה דעתנית. השיחה זרמה, ויס נהנתה, אבל רק כשהשידור הסתיים היא הבינה ששוב היא נקלעה לפוזיציה שממנה היא דווקא מנסה בתקופה האחרונה להימנע - זאת שיודעת הכול על הכול. זה לא שהיא מאמינה באובייקטיביות עיתונאית, ממש לא, אבל משהו בלהיטות של התקשורת לחרוץ גורלות ולפסוק בכל דבר כבר לא משכנע אותה.

"מצד אחד השידור היה כיף ונחמד, מצד שני הבטן התהפכה לי", היא מספרת, "כיוון שלכל דבר יש כמה זוויות ובטח בתוכנית כמו 'פגוש את העיתונות' את עושה מאמץ להביא מגוון דעות, והנושאים הם מורכבים. היום אני לוקחת את הזמן לגבש דעה, וזה בסדר שלא תמיד יש דעה. לא חייבים להיות בעד או נגד. קצת צניעות. לפני כמה שנים הגשתי עם עמנואל רוזן תוכנית שנקראה 'השורה התחתונה', שהפורמט שלה היה שב-60 שניות אתה חורץ עמדה. שם התחילה הטעות".

- היום לא היית עושה תוכנית כזאת?

"הייתי חושבת פעמיים".

- מה הניע את השינוי הזה?

"ניסיון של שנים. הייתה תקופה שהיית יכול לבחור אם אתה עיתונאי אג'נדה, ואני מעריכה את העיתונאים האלה שהלכו איתה עד הסוף והביאו לשינוי, אבל בסוף זה הוביל אותם לקצה. הם לקחו את העיתונות למקום אחר. לא פלא שהם מתלבטים אם ללכת לפוליטיקה".

- מי, למשל?

"יש את שלי יחימוביץ' כמובן, ויש גם את גיא מרוז ואורלי וילנאי ומיקי רוזנטל שאני קוראת שהם מתלבטים".

- ואת לא רוצה להיות עיתונאית אג'נדה.

"אני במודע בחרתי לקחת את העיתונות למקום היותר מקצועי. אולי זה קצת פחות זוהר, אולי זה קצת פחות בולט, קצת פחות ברנז'אי. אבל בתוך זה יש לי אג'נדה מאוד ברורה. אתה מבין שזה מקצוע, שזה ריצה למרחקים ארוכים. שאתה לא הסיפור. אנחנו צריכים לזכור שאנחנו משרתי ציבור. לא תמיד אנחנו מצליחים, אבל זה מה שאנחנו מנסים לעשות. שנים לא חשבתי שזה המקצוע שלי. ברגע שהבנתי שזה המקצוע שלי זאת הייתה הבחירה".

אולפן לא מלטף

ויס מתארת את האולפן שלה כמקום "לא מלטף" אבל מתנגדת לגישה תוקפנית. "למדתי לאורך השנים שאמנם אנחנו יושבים אחד מול השני, אבל בראיון אנחנו בעצם אחד ליד השני. הראיון נועד לשרת את הצופה. הכי קל לבוא ולהתנגח ולעשות את המרואיין קטן, אבל אתה תאבד את הצופים כי אתה לא מאפשר שיחה מעניינת והסיכוי שהמרואיין ייפתח ויצא מתיבת המסרים שלו נמוך. צריך בהחלט לשאול את השאלות הקשות, אבל אפשר לעשות את זה בטון מכבד. בעיניי המבחן הוא מבחן ההוגנות. בראיונות בחו"ל פותחים בתודה למראיין על הזמן שלו ועל זה שהוא הגיע להתראיין. כאן, אם אתה אומר את זה קוראים לך חנפן".

- התקשורת הישראלית עומדת במבחן ההוגנות?

"'התקשורת' זה מושג מגוון. אני מקווה שכולם כבר שמו בפח הזבל את המושג 'אובייקטיביות', כולם מדברים מתוך פוזיציה, השאלה אם התקשורת תוכל ללכת צעד אחורה ולהיות יותר ספקנית ופחות פסקנית. הציבור תמיד מחפש סיפור טוב ומישהו לסמוך עליו. מי שירצה להישאר דמות אמינה ישרוד אם הוא ישמור על איפוק. היום אתה יכול לפתוח כלי תקשורת, לקרוא ידיעה ולדעת מה המניע מאחוריה. לקרוא פרשן משפטי ולדעת מראש מה הוא יגיד. הציבור רואה את זה ומבין. חברת החדשות מצליחה איכשהו לא להיות מזוהה. מנהלים על זה הרבה שיחות, על איך לא להגיע לנקודה הזאת שבה עמדתך ידועה מראש.

"כשהייתי כתבת משפט ידעתי כעובדה שהולכים לסגור את תיק האי היווני. זה היה סקופ גדול. באותה תקופה היה ויכוח נוקב בתקשורת על שרון מושחת או לא מושחת. כשפרסמתי היו מי שאמרו לי, גם בתוך המערכת, 'את פגעת במאבק על שלטון החוק'. לא יכולתי לקבל את זה. יש עובדות ונתונים ואותם צריך להביא לציבור. מה זה משנה מה דעתי? אני חושבת ששם קיבלתי איזו החלטה. צריך להיות הוגן ולא להוביל אג'נדה".

- מה מלמדת אותך התוכנית על הפוליטיקה הישראלית?

"בגדול אני מאוד מעריכה את הפוליטיקאים הישראלים. אנחנו לא עושים להם חיים קלים ולא נביא לשם אנשים טובים אם נרד לחייהם, למרות שהם לא ממש מקשים את זה עלינו והרבה פעמים מרוויחים את זה ביושר. עדיין יש שם כבר הרבה שנים אנשים כמו מרידור ומיכאל איתן והרצוג, וראש הממשלה שהוא אדם עם יכולות מרשימות, זהבה גלאון שחזרה".

- חשבת פעם לעשות את המעבר לפוליטיקה בעצמך?

"אני מראיינת פוליטיקאים אז אני יודעת שאסור לתת אף פעם הצהרה גורפת 'אני לפוליטיקה לא אלך', כי את לא יודעת איפה ישלפו את זה, אבל נכון לעכשיו ממש לא. אני מרגישה שאני במקום שמתאים לי".

- היו הצעות?

"כן. מגששים הרבה, אבל לוקח לי בדיוק שנייה להגיד לא. אני חושבת שהעובדה שהרבה עיתונאים הולכים לפוליטיקה מעוררת מחשבה למה הם חשבו שהם לא יוכלו יותר להשפיע בתקשורת".

- לפיד עזב לפוליטיקה והותיר את כיסא המנחה הקבוע של "אולפן שישי" מיותם. את נחשבת למועמדת וההחלטה צפויה בקרוב.

"'אולפן שישי' זאת תוכנית מצוינת. יש לה אופי אחר משל 'פגוש את העיתונות', ויש לה יתרונות משלה. אני נורא אוהבת את מה שאני עושה ויש לי האתגר החדש של השיבוץ בשבע בערב. אני באמת סומכת על ההחלטות של אבי וייס. יש משהו נורא יפה במערכת שלנו, כולנו באמת בסבבה, אין קרבות ואף אחד לא מנהל קמפיינים. כל אחד עושה את העבודה שלו".

- תתאכזבי אם לא תקבלי את התפקיד?

"באמת שלא".

- לעיתונאיות יש עתיד מוגבל על המסך או שהצופים יכולים להכיל התבגרות של מגישה?

"אני חושבת ורוצה לקוות שכן. הזמן יוכיח. מי שהולכת במסלול עיתונאי צריכה לחשוש פחות מהגיל, כי זה הערך שלה, לא הבלונד והמראה. אף אחת מהנשים בחברת החדשות לא נמצאת שם כי היא מלכת היופי או כי היא בלונדינית. הרי לא לוחשים לנו באוזן מה להגיד. המבחן האמתי של העיתונאים בדור שלנו הוא אם נסתגל למעבר לעידן הטכנולוגי החדש, אם נישאר רלוונטיים בעולם הזה".

ויס עוקבת בדאגה אחרי מצבה של התקשורת. לדבריה, העיתונאים כיום הם "זן נכחד", ובהינתן המצב הכלכלי הנוכחי מחד גיסא והמעורבות ההולכת וגוברת של בעלי אינטרסים בתכנים מאידך גיסא, אנו ניצבים בשעה קריטית במיוחד.

"אנו העיתונאים מתקשים לעשות את העבודה שלנו כמו שאנחנו צריכים. הבעיה תמיד הייתה מול השלטונות, אבל עכשיו נוסף גם האלמנט הכלכלי - גם צנזורה של בעלי הון וגם קשיים כלכליים ומיעוט תקציבים. למזלי, בערוץ 2 יש לנו חופש נדיר. מעולם לא הוטל עליי וטו, ואנחנו עסקנו בתמלוגי הגז כשאחד מבעלי המניות נפגע מזה באופן אישי, ואני נוגעת בסוגיות פוליטיות מרגיזות. מעולם לא התערבו לי, אבל ברור לי שהערוץ הוא שמורת טבע. גם מבחינת הלחצים החיצוניים וגם עדיין יש תקציבים סבירים, אפשר עוד להתפרנס, וזה לא מובן מאליו. לגבי הדור הבא אני כבר לא יודעת איזה אופק מחכה. מזל שזה חיידק ויש אנשים שתמיד ירצו לעסוק בזה".

- לא נראה שהרחוב נזעק ממצב התקשורת. לפי הטוקבקים, נדמה שהציבור דווקא צוהל.

"המקצוע בסכנה וזאת בעיה של החברה. אתה לא רוצה שיסגרו ערוץ כמו ערוץ 10, או שייסגר גוף תקשורת עם היסטוריה ואתוס כמו 'מעריב'. חבל שהציבור לא תמיד מבין שצריך תקשורת חזקה ובועטת. יכול להיות שאת חלק מהיחס הזה הרווחנו ביושר, אבל אל תהרגו את השליח".

- טוב, זה בגלל שהשליח הוא שמאלן ועוכר ישראל.

"אני כל כך מתקוממת על הטענות האלה. תפקיד התקשורת הוא להיות אנטי-ממסדית. לא עשו חיים קלים לאולמרט, לא לשרון ולא לרבין. לימין יש נטייה להרגיש בתת-ייצוג, למרות שהוא בשלטון יותר מ-30 שנה".

- את חושבת שהתקשורת מבחינת בעלי התפקידים המרכזיים שבה, משקפת את החברה הישראלית?

"יותר ויותר. כמו שבית המשפט נפתח יותר ויותר. מה לעשות, מסורתית זה היה של האליטות. אבל ישראל שינתה את פניה לטוב ולרע, אותן אליטות הן כבר המיעוט. הגברים הלבנים האשכנזים, הקיבוצניקים, הם כבר המיעוט שבמיעוט. השבט הלבן הוא המיעוט. זה נפתח, אבל לוקח לאנשים זמן לחדור. צריך יותר, אבל את רוצה להגיד לי שמי שחובש כיפה מחויב פחות לדמוקרטיה? הרי זו זכות הקיום שלו בתקשורת. למה מיד לקטלג מישהו עם כיפה כימני, ומי שבלי כיפה כשמאלני? אני שונאת שתמיד אומרים לי, 'אנחנו יודעים עלייך הכול'. למה הם יודעים עליי הכול?".

- כי את בלונדינית שגרה ברמת-אביב.

"אז מה? תמיד אני אומרת, למה אתם כל כך פשטניים? אנחנו אמורים להיות הפשטניים. מה זה הדבר הזה? מה אתם יודעים עליי? בכלל, עיתונאי שיודעים מראש מה הוא אומר, חוטא בחטא בסיסי של התקשורת. זה משעמם. איש לא יקשיב לך אם אתה משעמם וצפוי".

- הרמת להנחתה כשיצאת למאבק נגד השתלטות חרדית על רמת-אביב.

"נורא קל להגיד שאני נגד חרדים. יצאתי נגד חוסר הסובלנות, נגד הרצון להשתלט במקום להשתלב. ביום שאוכל להקים דוכן בבני-ברק, לעמוד ולקרוא את מגילת העצמאות אז זה יהיה בסדר. עשיתי את זה כאזרחית חרדה של השכונה. הייתה הבנה שנחצה כאן קו, ואני מאמינה שכל אחד צריך להיות מעורב במשהו בקהילה שלו".

במציאות אין פרק הדחה

ויס אינה צופה אדוקה של טלוויזיה. היא מעדיפה תוכניות רכש ונמנעת מז'אנר הריאליטי, שבו היא מוצאת סכנה למקצוע שלה, ממש ככה. "אני מאמינה שהריאליטי הוא אחת הסיבות שהתקשורת הולכת אל הקצה, ומחפשת תשובות של כן או לא, או להדיח כאן ועכשיו. כשעשינו דיון על סוריה, אמר לי אייל זיסר, 'אני מצטער להודיע שהסיפור בסוריה הוא לא תוכנית ריאליטי. לא תהיה כאן הדחה בסמסים. זה ייקח זמן'. ההרגל שלנו לדברים שמסתיימים בפרק הדחה, גורם גם לנו לצרוך את המציאות בעיניים האלה, וגם לנסות לדווח על המציאות שלנו כך".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה".