הפוליטיקאים מתלוננים על פטפטת? צריך לקנות להם מראה

כל הצביעות, השקר, ההסתרה, הספין והתחכום משלבים ידיים בפרשת השבוע: פרשת "תודרכתי". המדליפים, הספינולוגים, המתדרכים, הבוחשים, התחמנים והשקרנים מתחרים ביניהם במטר מכוער של סופרלטיבים פטריוטיים בגרוש על ה"פטפטת המזיקה" של… של מי? אולי שלהם עצמם?

לעיתונאים, לשדרנים, גם לא לפרשנים, אפילו לא לכל בעלי התפקידים לשעבר שהיו ופרשו אך זה מקרוב או מרחוק, אין לכאורה מידע ברמה שיש לאלה שיושבים היום על צינורות המידע. הם נחשפים לשיחות סלון, לשיחות עם מקורבים, לפייסבוק, למה שכותבים פרשנים אחרים. אבל זהו בערך. המציאות היא שכולם חשופים לאותו המידע בדיוק. אחד לאחד.

לא היה לי הכבוד להתארח אצל ה"מארח המוזיקלי", גם לא אצל החייל שלו לשעבר, מוכר הרהיטים המוכשר. אז שיהיה ברור למי שעוד תוהה: זה הם. אחד לאחד. בלי שליחים ובלי דוברים. עירוי דם (סליחה, מידע) ישירות לווריד.

הפוליטיקאים והקצינים עושים צחוק מעצמם ומעצמנו. הם לא מדליפים מידע - הם מזרימים אותו. הם מציפים את השוק במידע, עד שאין לו ערך. אנחנו מוצפים במידע מכל הסוגים; כל שיחת רקע מיועדת לפרסום. ויודעים מה? גם לציטוט וגם לייחוס. לא שמעתי שאהוד ברק תבע את ארי שביט ועיתון "הארץ" על כך שהמקור נחשף. מארח מוזיקלי? שיהיה מארח מוזיקלי. זה טוב בדיוק כמו מפרק השעונים.

אין שום בעיה לזהות את המקורות. והאמת היא שהם גם לא טורחים להסוות את עצמם. כל אלה שעולים לשידור, זועמים כל אחד בתורו זעם קדוש ומלא חרון על הפטפטת המיותרת והמזיקה, חושפים את ערוותם שלהם. אתה שר בממשלה? אתה חבר כנסת? אתה פוליטיקאי אחראי? אתה זועם על הדלפות? לך למשטרה ותתלונן. הבעיה היחידה היא שמי שהדליף הוא זה שיושב לצדך בממשלה, בכנסת, במרכז המפלגה.

והעיתונות, כהרגלה, מתגוננת. מיד תופסת את פוזיציית הקורבן. שוב, כמו בפרשיות מלחמת לבנון השנייה, פרשת ענת קם ואורי בלאו, עופרת יצוקה ודוח גולדסטון - גם עכשיו מנופפים בכירי העיתונאים בעלה התאנה המשומש של הצנזורה. הצנזורה לא פסלה, אז אנחנו בסדר. וואלה? רק בגלל שהצנזורה אישרה? אין לכם טיעונים קצת יותר רציניים? טיעונים שעומדים בזכות עצמם? על מה הפחד? מה הפאניקה? מה לא בסדר בהובלת קמפיין בעד או נגד? מה הבעיה בנקיטת עמדה?

למה קמפיין אזרחי מתוקשר בנושאי חברה, כלכלה, חינוך, הצלת נפשות - מה שתרצו - למה הוא טוב יותר מקמפיין ביטחוני? מי החליט שיש נושאים שאסור לדבר עליהם? על סמך מה? למה זה לא בסדר לקיים דיבור ציבורי בנושא שהוא חיים ומוות? שהוא עצם חיינו?

העיתונות צריכה להעלות נושאים לסדר היום. לעודד ויכוח. לשאול שאלות. להציף מחדלים, לחקור, לתחקר. מה, שנחכה בשקט לחורבן? שוב אותה כותרת מלפני 30 שנה - "שקט יורים"?

מה הבעיה בהצפת נושא שעלול להיות קריטי לחיינו או מותנו כאן? זו לא רק זכותה של העיתונות; זו חובתה. חובה עליונה. שנחזור למחדל העיתונאי של יום כיפור? וגם לשיטת אלה שבאים מהצד השני: אוסלו? הנסיגה החד-צדדית מלבנון? ההתנתקות? מחדל ההגנה על יישובי הדרום? המיגון? המיקלוט? צריך לשאול את השאלות. חובה לעורר ויכוח ציבורי.

דיון פתוח בכל נושא הוא מהות הדמוקרטיה. אפילו בנושאים שהם חיים ומוות. ומספיק עם סיפורי הסבתא על זה שאין לנו (או להם) מידע: לאף אחד אין מידע. גם לא למארח המוזיקלי. ואת מה שאין להם, הם שופכים לנו על הראש. בדליים. הם הרי מתרברבים בכך שהמידע שלהם הוא המידע האמין היחיד, רק שלכל אחד יש מידע אמין משלו. האוויר הפוליטי, ביטחוני ותקשורתי מוצף ומורעל. אותו מידע בדיוק מוצג בשכנוע שאין למעלה ממנו על-ידי התומכים (הבודדים) והמתנגדים (בשורה אינסופית). המדליפים והמברברים - הם צמאים לתקשורת; הם משתמשים בתקשורת ואחר-כך הם שופכים את דמה. צביעות.

וזה לא פוטש, כפי שמנסים כמה צדקנים לצווח, כרגיל. זה דיון ציבורי. זה שיח דמוקרטי לגיטימי. זה שהציבור, באמצעות העיתונות, תוהה על שיקול דעתם של המנהיגים הנבחרים, זה חלק מהדמוקרטיה.

לעורך "ידיעות אחרונות" או "הארץ" אין גישה לכפתור האדום, אבל מותר לו לתהות על מידת היציבות של היד שיש לה הגישה. או ליד שמנענעת את היד. מותר לנו, לאזרחים, לשאול את השאלה הכי בסיסית: האם כל השיקולים ענייניים? האם כל ההכנות נעשו? האם חיינו וחיי ילדינו וחיי הורינו בטוחים כאן? והאם, תיאורטית, יש מצב שהגנן התגלגל להיות ראש הממשלה? כן, כמו פיטר סלרס ב"להיות שם".

ואם יתברר יום אחד - ואין כאן שום רמיזה שזה המצב כרגע - כי אנשים לא יציבים נפשית התגלגלו לעמדה קריטית של החלטות של חיים ומוות? ואם הם נסחטים? ואם הם יצאו מדעתם? ואם יש כאן איזה קליגולה שיכניס סוס לבית הנבחרים, גם אז נשתוק? גם אז אסור יהיה לחשוף ולצלוב את המלך העירום?

העיתונות היא שחקנית מרכזית במשחק הדמוקרטי. להוציא אותה מהמשוואה, זה לחסל את אחד האיזונים הקריטיים והחיוניים לחיים הדמוקרטיים. היד על הכפתור תישאר אמנם אותה היד, לפחות עד שתוחלף בבחירות. לסתום פיות? לסרס כל דיון ציבורי? תשכחו מזה.

■ הטור פורסם במקור באתר מגאפון