ביקור במסעדת "המוציא" של אבי לוי, זוכה מאסטר שף

"אבא, תכתוב שזו מסעדה טובה כמו התוכנית".

כך דניאל, בני בן השבע, בעודו טורף את מנת בשר הראש שנועדה בכלל עבורי.

תלי-תילים של מילים כבר נשפכו על תוכנית הבישול-ריאליטי "מאסטר שף".

אני מניח שאי שם כבר יושב לו מישהו וכותב את הדוקטורט שלו על השפעתה של התוכנית הפופולרית על אספקט זה או אחר של חיינו בישראל, במאה ה-21.

עובדה, אפילו בני הצעיר - חובב מושבע של שניצלים ופיניאס ופרב (זוג ילדים מצוירים שאם אינכם מכירים כנראה שאין לכם ילדים קטנים), ולאו דווקא של מזון גורמה או תכניות בישול - מכיר כבר היטב את משנתו של איל שני וקרחתו של יונתן רושפלד. לא אצטט כאן את דעותיו עליהם.

"תקריא לי מה יש", פקד עליי הקטן.

"מעקוד - פשטידות תפוחי אדמה ועשבי תיבול, 'הסלט של סבתא' - עם אנשובי וביצה קשה, ממולאים של אמא, דגים בשרמולה, סיגר ממולא בשקדי עגל, עוף צלוי על הפלנצ'ה עם בצל ותוספת תפוחי אדמה...".

"אני מבין שאין משהו כמו שניצל או סטייק", לכסן בני מבט רב-משמעות אחרי שהבין את הפרינציפ.

"מעקוד, שרמולה.... בחייאת אבא!".

"יש קציצות", ניסיתי, "אתה אוהב קציצות...".

"בלי רוטב?".

"עם...".

שתיקה.

מוציא שם טוב למסעדה

מסעדת "המוציא" של אבי לוי, זוכה העונה השנייה של מאסטר שף, היא לא מסעדה לילדים. אין מנת ילדים, אין המבורגר, אין סטייק, אין צ'יפס, אין פסטה בלי רוטב.

למען האמת, יכול להיות ש"המוציא" גם אינה מסעדה ללא מעט מבוגרים. כאלה שהתרגלו לאכול את כל אלו או לחלופין כל מיני מנות שף מעוצבות ומקושקשות. אבל מי שאוהב אוכל אמיתי, ייהנה כאן מאוד.

לוי, נרקומן שנגמל ומדריך גמילה בעברו, למי שלא היה כאן בשנה האחרונה או מתעקש לטעון שהוא צופה רק בערוץ מצו וקורא רק את הטיימס הלונדוני, מגיש ב"המוציא" (אחד השמות הכי יפים שניתנו כאן למסעדה כבר הרבה זמן, אם יורשה לי, עם או בלי משמעויות כפולות ומכופלות), את גרסתו למטבח היהודי המגרבי, פחות או יותר.

בתחילה הוגשו לשולחננו לחם פרוס פשוט, טחינה סטנדרטית, מטבוחה חריפה וטובה, סלט סלק עם כמון טוב מאוד, סלט חצילים פיקנטי, סלט מנגולד מופלא, שאפילו בני הבכור התענג עליו וחמוצים צפון-אפריקאים מושלמים שהייתי מוכן לקנות צנצנת מהם הביתה (הצנצנות הללו השקיפו עליי מהמטבח לכל אורך הארוחה). המלצרית גם כיבדה את אבאל'ה בצ'ייסר של עראק מתובל בליקריץ. התחלה טובה.

המעקוד - קציצות אובליות של תפוחי אדמה ועשבי תיבול, הוגשו פושרות והיו, ובכן, מעט אנמיות ומשעממות לטעמי. הילדים חיבבו אותן קצת יותר.

סיגר ממולא בשקדי עגל הוגש עם שתי צלוחיות של טחינה ורוטב חריף. קשה לי מאוד לסרב לצירוף המילים שקדי עגל כשהוא מופיע בתפריט כלשהו. הסיגרים היו טובים מאוד, מטוגנים בדייקנות רבה ונדיבים בכמותם, אבל, וזה אבל גדול, אני לא ממש הרגשתי כאן שקדי עגל. אני מניח שהם אכן היו שם אבל עשה לי רושם שהם עורבבו עם לא מעט בשר טחון רגיל. זה היה טעים מאוד אבל זה לא הצליח כמובן ליצור שום דבר מהאפקט השומני המוכר והממכר של שקדי העגל. אני מקווה שזה חד-פעמי. אם היה לזה טעם של שקדי עגל בלב, לא הייתי מעלה על דעתי לעולם לטבול אותם בטחינה ובחריף.

"הקציצות של אדיר" - קציצות ברוטב עגבניות עם תפוחי אדמה, היו מצוינות. הן לא ניסו, לשמחתי הרבה, לעשות שום דבר אחר ממה שקציצות אמורות לעשות - להיות אוכל ביתי ומוכר העשוי ביד ידענית וטובה. יש כאן עוד לא מעט מנות קציצות שעליהן תהילתו הטלוויזיונית של לוי ואני כבר מחכה לסיבוב הבא כאן.

מנת בשר הראש הצליחה לשבות את ליבו של דניאל הצעיר שבסופו של דבר עשה איתי "החלפות" במנות. הבשר היה רך ועסיסי, ותפוחי האדמה גם הם נעשו היטב, אבל גרגרי החומוס לא הושרו או בושלו מספיק זמן והיו קשים. אין לי חשק להתקרצץ על זה יותר מדי אבל זו לטעמי הדוגמה שממחישה יותר מכל את הבעיה שלי עם המוציא. לוי, כך עושה לי רושם, קצת חושש להיות זקנה מרוקאית או אלג'יראית עד הסוף. גרגרי חומוס לא מספיק רכים הם אולי תקלה רגעית אבל כל האוכל מריח קצת יותר מדי מ"שפיות", מלשון שף. רק בקטנה אמנם אבל בכל זאת. לעומת זאת המקום הוא קצת פחות מדי, שוב רק בקטנה, מסעדת פועלים ביתית קלאסית. יכול להיות, ובעצם די סביר, שאי אפשר לדרוש מגבר בשנות ה-30 לחייו, להפוך במחי עונה אחת של ריאליטי טלוויזיוני וכמה חודשים מאחורי הסירים במסעדה החדשה שלו, למישהי שמבשלת כבר 40 שנה את אותו אוכל. ואני מתעקש על מישהי ולא מישהו רק בשביל להמחיש עד הסוף את כוונתי. יש גם גברים שמבשלים ככה. אחרי המון שנים, בדרך-כלל.

רוב טענותיי, המועטות בסופו של דבר אם התקבל רושם אחר, נסתתמו אל מול עוגיות ה"יויו" ומנת ה"לה סיגר". העוגיות הפשוטות ממולאות בשקדים ומצופות בקוקוס. הסיגר מולא בפיסטוקים והוגש עם ז'אבן - קציפת ביצים מתוקה שקושטה אף היא בפיסטוקים. שתי המנות היו מופלאות, לא פחות.

הוציאו את ארגזי הירקות

המוציא נראית מבחוץ כמו בית קפה מודרני ומבפנים כמו מסעדה אוריינטלית שמתאמצת טיפה יותר מדי להפגין זאת בצלחות המעוצבות ובקישוטים הכאילו נוסטלגיים הממלאים אותה, אם כי לא בעומס רב מדי. אל אלו נוספים ארגזי הירקות המעצבנים שפשו בכל מסעדת שוק ונמצאים משום מה גם כאן.

המוציא אינה ולא צריכה להיות לטעמי, לא מסעדת שוק וגם לא מסעדת שף. היא גם עדיין לא מסעדת פועלים, לצערי, ואולי כבר גם לא תהיה, ולו רק בגלל מחיריה הלא לגמרי עממיים. לוי, למרות הערותיי השוליות, הוא כנראה באמת מאסטר בבישול צפון אפריקאי ביתי. הוא לא והוא לא צריך להיות, לא שף ולא מאסטר שף. רק לשחרר עוד קצת את היד הטובה שלו. אני בטוח שיש לו אותה. גם אם זה כל מה שיצא לנו ממאסטר שף, זה מספיק. התחלה חדשה למי שראה את הבור הכי שחור מבפנים.

אני, בכל מקרה, חותם על עוד עשר מסעדות כאלה במקום עוד מאה מסעדות "עלאק-שף" ו"כאילו-שוק", כן או לא הבעיות הקטנות שמניתי, שהן כאמור פתירות לדעתי. ואם אתם לא מאמינים לי, דברו עם דניאל, בני הצעיר שטרף את בשר הראש כאילו אין מחר ואין ביבי ואין איום איראני בעולם.

המוציא: רחוב משיח בורוכוף 4, ירושלים (סמטה מאגריפס, לא רחוק משוק מחנה יהודה). 02-6310050. א'-ה' 12:00-23:00, ו' 12:00-15:30. כשר

מחירים:

מעקוד - 32 שקל

סיגר שקדי עגל - 47 שקל

קציצות - 49 שקל

בשר ראש עם חומוס ותפו"א - 64 שקל

לה סיגר - 21 שקל

עוגיות יויו - 19 שקל