"יהדות ארה"ב מתעניינת הרבה יותר בישראלים מאשר ההפך"

הלנה ניוהאוס לקחה על עצמה משימה תחרותית כמעט בלתי אפשרית. אחרי קריירה מרשימה ככתבת ועורכת בעיתון היהודי-אמריקני הנחשב ביותר, "הפורוורד" (The Jewish Daily Forward), אחרי היותה כתבת-אורחת ב"ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ועיתונים נחשבים אחרים, היא קמה בוקר אחד והחליטה להקים מגזין עיתונות יהודי-אמריקני ברשת, צעיר, עדכני ופוחז, כשמולה ניצבים שני ענקי תקשורת יהודיים: האחד - "הפורוורד", מותג נפוץ, מוערך, מושרש, בן 115 שנה, והשני - "JTA", סוכנות הידיעות היהודית המהירה והחזקה, בת ה-95 שנה. שני האחרונים שולטים ביד רמה בעיתונות היהודית-האמריקנית.

למגזין היא קראה "טאבלט" ("לוח"), לבלוג הראשי שלו היא קראה "דה-סקרול" ("המגילה"), ובחסות נקסטבוק, בית הוצאה לאור שהוא עמותה שלא למטרות רווח המממנת את המגזין, היא יצאה לדרך ב-2009 והפכה לקול היהודי צעיר והמשפיע בארה"ב.

באחרונה ביקרה ניוהאוס בישראל כאורחת של ועידת הנשיא הרביעית, והיא התראיינה כעת ל"גלובס" בראיון טלפוני, מפרובינסטאון במסצ'וסטס.

- יש בארה"ב שלל עיתונים יהודיים מקומיים. יש את "JTA", "הפורוורד". למה חשבת שכדאי להתחרות ולהתחיל משהו חדש?

"כשהתחלתי לחשוב על הקמת מגזין כזה היו 3 טרנדים בעיתונות: מעבר לאונליין, מימון של גופי תקשורת על-ידי עמותות שלא למטרות רווח ועיתונות נישה. ראיתי הזדמנות לחבר את כל הטרנדים, וזה היה הרקע שממנו הבנתי שיש מקום למגזין יהודי חדש".

- מדוע ספציפית יש צורך בעוד חומר ברשת, בתחום היהודי, בנוסף לשחקנים הגדולים והוותיקים, שהם מעמיקים ויש להם נוכחות רשת גדולה?

"חשבתי שיש מקום למגזין שיתמקד בחיים יהודיים כתחום כיסוי. שהכיסוי הקיים בנושאי תרבות הוא חסר. בתקופות מסוימות, רק בלואר איסט סייד של ניו-יורק, היו לפחות 14 מגזינים ביידיש. אני מאמינה שככל שיש יותר כותבים בעלי ניסיון באותו הנושא - כך הכיסוי של התחום הוא טוב יותר. ריבוי עיתונאים הוא דבר טוב".

"קריאת חובה"

- באיזה שלב הבנת שלמגזין שלך יש השפעה, מעבר למספר הגולשים? הרי את בטח בודקת את המספרים ומשווה.

"אני בודקת את המספרים וזה חשוב, אבל לדוגמה, כאשר מופיעה כתבה ארוכה ב'ניו-יורק מגזין', והיא עוסקת בסופר והעיתונאי פיטר ביינרט (נחשב לנביא זעם של יהדות אמריקה ויחסה לישראל, ט"ש), העיתונאי שכותב את הכתבה מדבר גם עלינו, על 'טאבלט', ומתאר אותנו כ'חומר קריאה חובה ליהודים הרוצים להיות מעורבים מבחינה תרבותית ופוליטית'.

"אמירה כזו עלינו חשובה לי יותר מאשר המספרים, זו התדמית שלנו, וכאן המעמד שלנו, בהשוואה לאחרים, שאותם אני מאוד מעריכה. אני מעריכה את ההצלחה שלנו בהתבסס על ההשפעה. מבחינתי, אם אנשים אומרים לי ש'טאבלט' זה החיבור שלהם לחיים יהודיים, זו ההשפעה".

- איך הופכים מגזין רשת לדבר משפיע, שאנשים קוראים ומדברים עליו, שהוא גורם לאנשים לחשוב?

"פשוט צריך להתאמץ לעשות עבודה טובה, כל יום מחדש, לעשות עיתונות טובה, להביא סיפורים טובים, לכתוב טוב".

- איך היחסים שלך עם מקום עבודתך הקודם, "פורוורד" ועם המתחרים הנוספים, "JTA"? את מצליחה לעצבן אותם?

"אני לא חושבת שאני מעצבנת אותם, צריך לשאול אותם. אני כל הזמן בקשר עם עמיתים מכל המקומות, וחלקם חברים קרובים ועיתונאים מדהימים. לפעמים הם מריצים פרויקטים שאני מקווה שהייתי עושה בעצמי, ואני מקנאה ברעיונות שלהם".

- כמה גולשים יש לך מדי חודש? היה קשה להיות אלה שתופסים את תשומת-הלב, מושכים את הגולשים?

"כן, זה תמיד קשה להשיג קהל. יש לנו בערך 300 אלף גולשים בחודש. אנחנו עובדים הרבה דרך פייסבוק וטוויטר. יש סיפורים שתופסים יותר חזק בטוויטר, אחרים בפייסבוק. 3 שנים עברו, ואני עדיין לא יודעת לאבחן מדוע סיפור מסוים הוא אש בשדה קוצים דווקא בטוויטר ולא בפייסבוק, ולהפך".

- מה בכל זאת ההבדל בינך לבין האחרים?

"דגש רב על עיתונות בתחום התרבות היהודית, פיצ'רים יותר ארוכים. אנחנו מעלים לפעמים כתבות של אלפי מילים. אצלנו יש גם קוראים רבים שאינם יהודים, ואני יודעת את זה כי חלקם כותבים לנו. אלה אנשים שמתעניינים ביהדות או שיש להם קרובי משפחה יהודים, מעגל רחב יותר. אנחנו ב'טאבלט' גם מאמינים שהקונספט של קהילה יהודית הוא יותר רחב מההגדרות שנתנו לה במאה הקודמת".

- הכותבים שלך תורמים לרעיונות, לעריכה?

"כן. העיתונאים שלנו הם תחרותיים ורעבים לסיפור. במערכת שלנו עובדים כ-12 איש שהם צוות קבוע ועוד קאדר של עשרות כותבים. קשה לי להגדיר כמה בשבוע, כי זה מאוד משתנה. חלק מהכותבים מעבירים טקסטים כל שבוע. אחרים פעם בחודש. יש לנו כ-3 סיפורים חדשותיים בכל יום, כ-15 בשבוע בערך".

- המגזין שלך גם מטפל ביחסים בין ישראלים לבין יהדות אמריקה?

"כן, אבל זה דבר בעייתי. אם הישראלים מבינים את המשמעות של האחיזה החזקה של יהדות ארה"ב ואת ההשפעה שלהם שם. חשוב שיהודי ארה"ב ישמעו זאת והיום הם לא שומעים זאת מהם.

"לדעתי יהדות ארה"ב מתעניינת הרבה יותר בישראלים מאשר ההפך. הם מושקעים רגשית בישראל, והישראלים לא תמיד מודעים לכך. לפעמים יש רושם שיהודי אמריקה לא מקבלים דבר בחזרה מהישראלים, ושלא אכפת לישראלים איך חיים יהודי אמריקה ומה הם מרגישים. כמו יחסים בין אחים, בהם אח אחד מחויב ומתעניין, והאח השני אדיש".

- איפה את רוצה לראות את "טאבלט" בעוד כמה שנים?

"אני נשאלת על כך רבות, וזה תמיד מצחיק אותי. עם האינטרנט, איך אפשר לדעת? הדברים משתנים כל-כך מהר. מי ידע לפני שנתיים שטוויטר יביא כל-כך הרבה טראפיק לאתר שלנו?" .

- איך עושים תחרות בעידן האינטרנט, כשלא יודעים לאן לחתור, למה להשוות את עצמך?

"זה בדיוק העניין בעת החדשה הזו, שהתחרות וההגדרה העצמית שונות לעומת העבר. אם מתחברים למטרה מסוימת, ומחליטים שהדבר היחיד שיגרום לך אושר הוא השגת אותה מטרה, אותו יעד ספציפי - אתה בסופו של דבר מתחרה נגד עצמך.

"אם אני רוצה להצליח, ולהשיג משהו טוב, אז צריך לתת לעולם להגדיר מה הוא אותו הדבר ולא להישאר נעול על ההגדרה שלי להצלחה. זה לקח שלי מעולם האונליין, וזו המשמעות הגדולה של המעבר מפרינט לרשת, להיות פתוח לרעיון שההצלחה היא לא מה שדימיינת בהתחלה".