"צריך להעמיד מישהו מול כיתת יורים בגלל איירפורט סיטי"

הבינוניות מצוינת "אני עושה 'בינוניות מצוינת'. אני אדריכל מסחרי. עשר שנים לקח לי להבין, לקבל ולאהוב את זה. אני מתכנן מרכזי לוגיסטיקה, ומאמין שאני עושה את זה במופע היותר מתוחכם של התחום".

דירות עלובות

"אני יושב באירפורט סיטי כי אני אדריכל מסחרי, אני רוצה לארח לקוחות ברמה גבוהה. אני חושב שאנשי מקצוע שיושבים בדירות שהפכו למשרדים, זה לא מקצועי. לא עבור אדריכלים ולא עבור רופאים, עורכי דין ורואי חשבון. המשרד הוא כרטיס הביקור שלי - באירפורט סיטי הוא מכובד ונגיש, ולכן רוב הישיבות והפגישות בענייני הפרויקטים מתקיימות אצלי. זה יתרון אדיר".

הצעה שאי אפשר לסרב לה

"עשר שנים ישבנו כמשרד בנמל תל אביב, ראיתי רק ים ושקיעות. מהמקום שבו ישבתי הייתי צריך להתכופף כדי לראות יבשה. ואז, יזם שתכננתי עבורו מבנה הגיש לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה - 500 מ"ר באירפורט סיטי - ולא סירבתי. זו הייתה הצעה מקסימה לעבור ממקום קסום למקום של ביזנס, והחלטנו לעבור, גם ההחלטה הייתה מקסימה".

כדור בראש

"לאירפורט סיטי מגיעים עשרת אלפים איש ביום, ואי אפשר להגיע אליו בתחבורה ציבורית. תחנת הרכבת הכי קרובה לפארק התעשייה הזה נמצאת במרחק 45 שקל במונית לכל כיוון, על יד שדה התעופה. צריך להעמיד מישהו מול כיתת יורים על המצב הזה, לא ברור לי עדיין את מי - משרד התחבורה, מנהלת הפארק, אבל מישהו צריך לעמוד על כך לדין. יש כאן 15 אלף מקומות חניה ולא מגיע לכאן אף לא אוטובוס אחד".

לא חיוטין, לא כרמי, לא פיבקו

"אני לא אליטיסט. אני לא אילן פיבקו, לא עדה כרמי ולא ברכה חיוטין. אני לא משרד בוטיק שמתכנן מוזיאון, ולבנות מרכז לוגיסטי זה לא כמו לבנות מבנה ציבור. אלה מבנים שצריכים לממש ביעילות פונקציות תעשייתיות כמו ייצור ואחסון: לארוז במהירות הרבה ביותר חזיות בשביל דלתא גליל ולשלוח אותן לקניונים ברחבי הארץ; לדעת כמה ספרים יש במלאי של הוצאת כנרת זמורה ביתן ולהפיץ בין החנויות".

סביבה של אקסלים

"יש לי במשרד 30 אנשים שאני צריך להאכיל, ועשרים פרויקטים לפחות שנמצאים במשרד תחת אחריותי וצריכים לצאת לדרך. אין אצלנו עיסוק ברעיונות. אמנם השתתפנו בתחרויות הציבוריות על הספרייה הלאומית ועל מוזיאון הטבע בירושלים. אבל זה היה רק בשביל לחדד את העיפרון. המומחיות שלנו היא להביא תוכנית מנקודה א' לנקודה ו'. אני עובד בפרמטרים של רווח והפסד, בסביבה של אקסלים, ומשתדל להביא לשם מצוינות אדריכלית".

קופסה מטומטמת

"אני סבור שאפשר להביא איכויות אדריכליות לתחום, אבל רוב הקולגות יחלקו עלי ולכן בכל הארץ מפוזרות קופסאות פח אפורות, סתמיות, אטומות ומטומטמות. לא אוכל להגיד שמחיר המבנים שאני מציע דומה למחיר הקובייה הסטנדרטית. המבנים הלוגיסטיים שלי לא דומים, הם מתוכננים כדי למתג את המפעל והחברה שהם משרתים. בתקציב קצת יותר גבוה, אני מציע דבר טוב יותר. זו שליחותי וחובתי כאדריכל, ומנסה לגייס לרוח זו יזמים ומזמינים".

נטול שפה משלי

"יש לי כמה עקרונות תכנוניים: מי שנמצא בתוך בניין שלי, תמיד ידע מה השעה בחוץ, ירגיש אם חורף או קיץ, אם היום בהיר או מעונן ויורד גשם. לתוך זה אני יוצק את הצרכים של המזמין, ועוטף במיתוג. ולא, אין לי שפה אדריכלית משלי, אני לא מתכתב עם עצמי, אני מתכתב עם הצורך של היזם, ומתפתח מפרויקט לפרויקט".

שיר כאב

"מיתוג אדריכלי הוא מהלך מקצועי שיושב על מוקש. זה ממש רימון יד שיכול להתפוצץ ולגלוש במהירות לתפאורה. בבתי מלון ובבתי קפה זה יכול לעבוד וזה בסדר. כי מי שנכנס לחלל מגיע ליומיים או לשעתיים והולך. אבל במשרד שעובדים בו בין ארבע ל-14 שעות ביום, קשה לתכנן ולעצב משהו ממותג שלא יימאס אחרי שבוע. כל מיני פוסטרים מדהימים עם סיסמאות ניו אייג'יות שאמורות לבטא את רוח הארגון, זה כמו לכתוב שיר על כאב ולהשתמש שוב ושוב בביטויים 'כואב לי' ו'אני סובל'. החוכמה היא לכתוב שיר כאב בלי להשתמש במילה כאב. ככה זה גם באדריכלות".

בלי חגיגות

"פרנק גרי התחיל וזאהה חדיד המשיכה. אנחנו בעידן של אדריכלות קיצונית. הטכנולוגיה הבשילה לדרגה שבה מורידים קובץ ממחשב שממנו מורידים תבנית ליציקת בטון. התוצר של זה הוא תעשיית ה'מה שאתם רוצים', ואדריכלים עשויים מחומר כזה שמאוד-מאוד מקשה עליהם לרסן את עצמם ולא לעשות את מה שהם רוצים, אם הם יכולים. צריך להיות אדריכל בוגר מאוד ואחראי מאוד, ובטוח בעצמו מאוד, כדי לרסן את עצמך, כשאין שום דבר - לא טכנולוגי ולא טכני שעוצר מבעדך לעשות מה שאתה רוצה. בסופו של דבר אדריכלות טובה היא האמא של הסאבטקסטים. היא טובה כשהיא לא חוגגת את עצמה, היא טובה כשלא שמים אליה לב, והיא מוצלחת כשלא מבינים מדוע היא מוצלחת".

האדמה זוכרת

"איש כמעט אינו יודע מי תכנן את היכל הספר בירושלים. אבל אין איש בארץ שלא מכיר את מבנה היכל הספר, הוא בולט לעין לכל מי שעובר על ידו, בלי הצטעצעות, וזכור לכל מי שנתקל בו בממש או בתמונה. הוא שילוב של צניעות ותחכום וסימבוליות בלי להטיל את אימתו על הסביבה. דבר דומה הוא מאיץ החלקיקים במכון ויצמן - שלמות תפקודית ותכנונית של אדריכל שעבד כשכיר במכון. אדריכל צריך לשאוף להקים על האדמה בניין שיזכרו אותו, ולא בניין שיזכירו דרכו את האדריכל הכוכב שתכנן אותו".

מוכשרים מדי, ממותגים מדי

"האדריכלות החדשה מחפשת את הצורה ופחות מתייחסת למקום ולהקשר. הסטארכיטקטים כל כך מוכשרים, כל כך ממותגים וכל כך חזקים, שהם יכולים לעשות פחות או יותר ככל העולה על רוחם. אני כמובן מאוד מקנא בהם על כך, בתור אדריכל מסחרי בפרובינציה ים תיכונית, ועם זאת, חייבים להודות - שלפעמים זה יוצא להם, ולפעמים - לא. בילבאו זה גאוני. דוגמא ומופת לאדריכלות שהצליחה להרים עיר נידחת משיממונה. דוגמאות הפוכות, רעות - יש בלי סוף. פזורות כחול אשר על שפת הים, וככוכבים בשמים, בארץ ובחו"ל".

יסקי על כרמי

"אני אוהב את הקמפוסים האוניברסיטאיים בישראל. יש שם יצירות אדריכליות מפוארות, ובנייה סבלנית שכבה אחר שכבה - בבאר שבע זה מורגש במיוחד, המעבר מיד ליד - מיסקי (אברהם) לכרמי (עדה) והלאה. נכון, הם מתוכננים כקהילות סגורות שאינן חוגגות את העיר, לא מנצלות אותה ולא מפרות אותה, זאת בניגוד למשל לקמפוס NYU במנהטן שהיא חלק מהמרקם העירוני. התכנון בסגנון הזה הוא אפשרות אחת. ויש גם אפשרות אחרת - הקמפוסים שהם אואזיסים, שגם היא לא רעה".

תשכחו ממנהטן

"הערים בישראל שנבנו ב'בום', תוך 40 שנה, לא יצליחו לעולם לגשר על הפער בינן לבין ערי העולם שנבנו במשך מאות שנים. על מי אנחנו עובדים? תל אביב לא תהיה מנהטן, לא ברצלונה, ולא לונדון. לונדון קיימת 1,000 שנה, שום תכנון ערים לא יכול על זה. הדבר הכי חדש שעשו בתל אביב המתוכננת זה להקים את שיכון צמרת - מה זה החייזר הזה? ועיר ימים בנתניה זו אותה צרה".

קרובה מדי לת"א

"העיר בעלת הפוטנציאל הכי גבוה בארץ היא חיפה, והיא מתה: הנמל, הדר, העיר שנשפכת מההר לבת גלים, גן הבהאים, והשוק הטורקי שכשעוברים בו מרגישים כאילו הבריטים לא עזבו עוד את הארץ: ריחות הקפה וקריאות הסוורים. חיפה מתה כי היא קרובה מדי לת"א - המון חיפאים עובדים בת"א, המון נתנייתים עובדים במת"מ ולא היו בעיר התחתית מעולם. חיפה מתה כי החיפאים עצמם כבר לא מאמינים בה".

הולך ופוחת

"אני בחרתי במקצוע ביום שבו החמצתי בחורה מושכת שעברה מולי ברחוב כי התבוננתי מוקסם בבניינים שעמדו בו. היום יש לי ארבעה ילדים, ואני מקווה שאף אחד מהם לא ימשיך בדרכי. משנה לשנה אני מקבל פחות כסף ופחות זמן לתכנן. המקצוע שלנו נהנה מהילה קסומה ומופרכת. זה 90% עבודה שחורה ולא מתגמלת, וכל פרויקט הוא מלחמה".

מורשת הסיירת

"גם כאדריכל מסחרי אני נלחם בשביל איכות. איכות עולה כסף, ואדריכלות טובה עולה המון כסף. אנשים לא מוכנים לשלם על בניינים טובים. הם רוצים הכי מהר, הכי זול והכי יפה, אבל זו קבוצה ריקה. אין קסמים בתחום הזה - אי אפשר לעשות בניין פנטסטי בלי תקציב. גם בתחום המגורים זה כך. בונים שכונות אינסטנט, 'נשיקות יפו', 'גגות ראשון', 'חלונות זכרון'. רצים קדימה בלי אאוגזיליה (כוחות עזר, מ.מ), ברוח מורשת הסיירת המובחרת, בלי לתכנן, בלי לחשוב, כי ב'שטח נסתדר'".

100 מ"ר מיותרים

"גם אני חלק מהכאוס התכנוני: נוסע לעבודה כל יום באוטו וגר בבית פרטי בפרבר, בהוד השרון. קנינו מגרש בשטח 800 מ"ר ובנינו עליו בית, מתוכם 100 מ"ר מיותרים שעלו לי הרבה כסף. לא בניתי 'סוויטות' - יחידות עם שירותים צמודים וכדומה, אך עדיין הבית גדול מדי, ואפילו לא מיצינו את כל זכויות הבנייה. יש בו חלקים נטושים למדי, כי בסופו של דבר החיים מתרכזים בחדר האוכל ובמטבח ובספה שמול הטלוויזיה שניצבת בסלון, שהיא הרהיט הכי מרופט בבית".

מחוץ לגולגולת

"אחרי 8 שנות כתיבה למגירה, החלטתי להוציא את הדברים מחוץ לגבולות הגולגולת. מין הזדמנות לעבוד בסביבה נטולת מגבלות. אמנם גם בשדה הזה יש לי 'מזמין', לקוח - הקורא שאני צריך לספק, אבל הוא לא אומר לי 'תכתוב חורף', הוא לכל היותר מבקש להרגיש".

אורי הלוי

■ גיל 46

■ מצב משפחתי נשוי 4

■ מגורים בית פרטי בהוד השרון. 250 מ"ר בנוי על מגרש 800 מ"ר.

■ השכלה הפקולטה לאדריכלות בטכניון שנת 1994 (בהצטיינות).

■ משרד אורבך הלוי (עם השותפה דפנה בירן), המונה 31 עובדים

■ פרויקטים בנויים משרדי בואינג בתל אביב, מתקן חברת תעבורה ברמלה, משרדי קרדיט סוויס בתל אביב, תחנות דלק-מנטה ברחבי הארץ, פארק עוגן היי-טק ברחובות, משרדי צים בחיפה ועוד.

■ פרויקטים בתכנון ובביצוע קמפוס כנרת-זמורה-ביתן בשוהם, מרכז לוגיסטי ויסוצקי, השוק הסיטונאי של מדינת ישראל, תחנת הכוח דוראד באשקלון.

■ פרסים אות העיצוב 2008 לאדריכלות תעשייתית (על בניין תעבורה); אחד מ-20 המשרדים הקוליים ביותר בעולם (בניין בואינג) מטעם ARCHITIZER; אות העיצוב 2012 לעיצוב משרדים (RRSAT); בניין ודיור - אדריכל השנה לעיצוב משרדים (על משרדי SMS).

■ עוד משהו הוציא השנה ספר שירה, "מסעות במקום", בהוצאת קשב, אשר זכה בפרס אגודת הסופרים לספר ביכורים.