לא פחות מ-255 אלף ישראלים החליפו ב-2010 ישוב מגורים, 7% פחות מ-2009. כך פרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
למעבר מיישוב אחד למשנהו בתוך אותה מדינה קוראים אנשי המקצוע הגירה פנימית. בדקנו את מאזני ההגירה נטו - כלומר מגיעים מינוס עוזבים - של שבעת המחוזות, ו-200 הערים והרשויות המקומיות בישראל.
ההגירה החיובית המשמעותית ביותר הייתה - באופן לא מפתיע - אל תוך מחוז מרכז שמשתרע בין גדרה לנתניה. יש להבחין בינו לבין מחוז תל אביב, שכולל את תל אביב והערים הסמוכות לה. מספר המגיעים למחוז מרכז היה גדול ב-9,900 נפש ממספר העוזבים, שווה ערך לאוכלוסיית ירוחם ומטולה גם יחד. גם במחוזות חיפה ויו"ש נרשמה הגירה חיובית.
מנגד נרשמה הגירה שלילית משמעותית במחוזות ירושלים, תל אביב ודרום, ומשמעותית פחות במחוז צפון. אגב, ב-2006 קבע בנק ישראל שהגירה שלילית ביישובי הדרום והצפון נפוצה בייחוד בקרב זוגות צעירים ומשכילים, כלומר דווקא בקרב אותם כוחות שמסוגלים לדחוף קדימה את יישובי הפריפריה.
ירושלים סובלת זה עשור מהגירה שלילית, וב-2010 איבדה העיר 7,250 תושבים נטו, נתון שאין לו אח ורע ביתר היישובים. אולם הריבוי הטבעי הגבוה - לירושלמית ארבעה ילדים בממוצע לעומת ממוצע ארצי של שלושה ילדים - קיזז בקלילות את מספרי ההגירה השלילית.
השיאנית: מודיעין
ההגירה השלילית השנייה בעוצמתה נרשמה דווקא בתל אביב, שמספר העוזבים אותה היה גבוה ב-3,100 נפש ממספר המגיעים אליה. בכך "אשמים" כנראה מחירי הדירות שכמו שנראה בהמשך מרחיקים משם את הישראלים הקצת יותר מבוגרים.
באמצע הדרך בין ירושלים לתל אביב נמצאת "הכוכבת" של 2010 - מודיעין-מכבים-רעות. לעיר המתוכננת ביותר בישראל הצטרפו נטו 1,900 בני אדם. מקורות הגידול שלה מגוונים: ירושלמים, תל אביבים, חולונים, ראשל"צים ועוד.
רבים מהתושבים מוצאים את פרנסתם מחוץ לפרבר המרוחק הזה: רק 25% מהם עובדים בגבולות היישוב עצמו, נתון נמוך מאוד יחסית למקומות אחרים (שיעור העובדים מהבית הוא דווקא מהגבוהים בישראל). משמעות הנתון הזה ברורה: בזבוז זמן ודלק בפקקים לעבודה וממנה.
למקום השני בין הערים מגיעה פתח תקווה עם הגירה חיובית של 1,860 נפש לעומת 2,500 נפש ב-2009, אז הייתה במקום הראשון.
בדקנו גם את תנועת האוכלוסייה יחסית לגודל היישוב, ולשם כך חילקנו את מאזן ההגירה ל-1,000 נפש, וגילינו שהצמרת כולה מורכבת מערים בינוניות בגודלן - בנות 25 עד 80 אלף תושבים - שמציעות פתרונות דיור זולים בהשוואה לירושלים, ת"א, חיפה ואפילו ראשל"צ.
באילת נרשמה ההגירה השלילית המשמעותית ביותר, עם 794 עוזבים נטו, הרבה יחסית לעיר בת 47.8 אלף נפש. זאת, עם או בלי קשר לאלפי האפריקנים שעברו להתגורר בעיר.
הגירה שלילית משמעותית נרשמה גם ברעננה, שידועה זה שנים בהיצע מוגבל של דירות חדשות, ובמחירים גבוהים.
עוד שתי ערים שאיבדו 1,600 תושבים במשותף הן רמלה ולוד. ברבעון הראשון של 2012 הגיעה רמלה דווקא למקום החמישי בארץ בדירוג רכישת דירות חדשות, כך שאולי יש לה עתיד.
תנודות במאזנים
בגזרת המועצות המקומיות יש מובילה ברורה - באר יעקב, שגדלה בקצב פנטסטי בזכות כביש הרוחב 431 שקירב אותה למוקדי תעסוקה.
ביישובים קטנים, פרויקטים חדשים יוצרים תנודות חדות במאזני ההגירה. ב-2010 הסתיימה בבאר יעקב בנייתן של 621 דירות, מה שהוביל אותה למקום התשיעי, והחלה בנייתן של 341 אחרות. ברבעון הראשון של 2012 כבר נרשמו שם פחות מ-150 התחלות בנייה, לכן אפשר לצפות לירידה בדירוג בשנים הבאות.
דוגמא הפוכה מספקת יבנה, שבה החלה בשנים 2009-2008 בנייתן של 108 דירות.לעומת זאת, ברבעון הראשון של 2012 העיר מובילה ארצית עם 758 התחלות בנייה. בהנחה שחלק מהקונים יגיעו מבחוץ, מאזן ההגירה יהפוך חיובי, ויחסית לגודלה (33.2 אלף נפש) היא עשויה להיות אחת הכוכבות של השנים הקרובות.
המבוגרים עוזבים
מאזני ההגירה לפי קבוצות גיל מגלים תמונה מפתיעה. אל תוך תל אביב נרשמה הגירה חיובית עצומה - 4,400 נפש - של צעירים בני 29-15.
מנגד נרשמה הגירה שלילית של כמעט 4,000 נפש בגילאי 64-30, הנתון הגבוה ביותר בישראל. מדובר בקבוצה הטרוגנית; צעיריה טריים יחסית בשוק העבודה והמבוגרים על סף הפנסיה. נטישה של אלו יכולה לאותת על כך שכאשר מגיע הזמן לקנות דירה או לשפר דיור רבים מהם נאלצים לעזוב.
35 שנים לדירה
איך משתלבים יעדי ההגירה השונים עם היכולת לקנות שם דירה? כדי לבדוק זאת הנחנו זוג שכירים שמרוויחים יחד 1.5 פעמים השכר הממוצע בעיר מגוריהם, ומפנה רבע מהכנסתם זו להחזר משכנתא שמממנת רכישת דירת 4 חדרים. מחירי הדירות נלקחו ממדד גלובס-הומלס המתפרסמים בכל חודש.
בממוצע ארצי לזוג שלנו זה ייקח 35 שנים, עם סטיית תקן של 12 שנים. מה שייקח לזוג תל-אביבי 66 שנים, ייקח לעמיתיהם מעכו 20 שנים (ראו טבלה).
מצאנו מתאם חיובי (0.5), שאינו מפתיע, בין שכר ממוצע למחיר דירה 4 חדרים ממוצעת; הדירות היקרות יותר נמצאות איפה שאנשים מרוויחים יותר.
איפה שלכולם אין כלום
הערים הכי פחות שוויוניות לפי מדד ג'יני הן הערים "השבעות" של השרון, וגם חיפה ות"א. ברמת המועצות המקומיות מובילה את אי השוויון סביון, ומיד אחריה זכרון יעקב ואבן יהודה.
לעומתן, הערים הכי שוויוניות בחלוקת ההכנסות הן רהט, טמרה וכפר קאסם, ואילו ברמת המועצות אלו ג'סר א-זרקא, טובא-זנגרייה וכסיפה. כשרואים עד כמה נמוך השכר הממוצע ביישובים "השוויוניים" הללו ואחרים אי אפשר שלא לחשוב שלפחות על פני השטח, אלו מקומות שבהם לכולם אין כלום.
לסיכום, ב-2010 כמו ב-2009 נמשכת המגמה של הגירה חיובית אל עבר המעגלים המרוחקים יחסית מהליבה התל אביבית אבל עדיין "במרכז" בהגדרתו הרחבה ביותר; מבאר יעקב ועד למודיעין, מכפר יונה ועד לרמת השרון. מבט בהתחלות הבנייה ב-2012 מצביע על המשך המגמה הזו אם כי השמות בוודאי יתחלפו.
החינוך בלב הארץ: גבעת שמואל בצמרת, אלעד בתחתית
כולם - מראש העיר ועד לאיש המכירות באתר הבנייה - כבר למדו שכדי לשווק בהצלחה יישוב, צריך להפליג בשבחי מערכת החינוך המקומית ולהבטיח להורים שילדיהם יזכו לחינוך משובח.
אבל במה נמדד חינוך כזה? אנחנו, כפי שנסביר מיד, נצמדנו לפרמטרים שקל לחשב, וקל להשיג. אלה שקשורים ל"מבחן התוצאה".
כמובן שהפרמטרים שלא פשוט לאמוד חשובים לא פחות: התרומה של זמינות חוגים מרחיבי ידע ותנועות נוער שמקנות ערכים; מגורים בסמיכות לבית קולנוע, אולם הצגות וספרייה למי שעוד נכונים להחזיק ספר ביד. וכמובן סוגיית המגוון; פעמים רבות, עיר בעלת עושר אנושי ותרבותי מציעה לילדים ולבני נוער דברים שאין למצוא ביישוב יוקרתי שמתהדר בציוני בגרות בשמיים.
מיותר לציין באיזה צד של "המתרס" נמצאת למ"ס, אבל בכל זאת נצטט מדו"ח פני החברה ל-2011: "מקובל להתייחס לשיעורי הנבחנים והזכאים כאל מדדים מרכזיים להערכת תפוקתה של מערכת החינוך". המילה תפוקה בהקשר זה אמנם צורמת, משום שהיא יוצרת אווירה של "פס ייצור", אבל ברור שתעודת בגרות טובה והאפשרות להתקבל לאוניברסיטה הן מפתח להזדמנויות רבות בעתיד.
כדי לבנות לעיר ציון "חינוכי", בנינו מדד חינוך שמורכב משלושה פרמטרים שמספקת למ"ס, להם הענקנו משקל זהה: מספר ילדים ממוצע לכיתה, אחוז הזכאים לבגרות בקרב תלמידי י"ב ואחוז תלמידי י"ב שעומדים בתנאי הסף של האוניברסיטאות. אלו כוללים ציון עובר ברמה של 3 יחידות במתמטיקה, 4 יחידות באנגלית, ומקצוע מוגבר אחד נוסף על אנגלית. הפרמטרים מתייחסים לשנת הלימודים 2009/10.
לכל עיר בה מתגוררים למעלה מ-20 אלף נפש ניתן ציון משוקלל. אל המקום הראשון במדד העפילה גבעת שמואל; באף עיר אחרת לא הצליחו 83.3% מתלמידי י"ב לקבל תעודת בגרות, וארבעה מכל חמישה לאחוז ביד באופציה נכספת ללימודים באוניברסיטה.
אל המקום השני הגיעה הוד השרון ואחריה קרית אונו, מודיעין ורעננה. מפתיע למצוא את נשר במקום ה-13 והמכובד, אולם שכנתה, בירת הצפון חיפה, הגיעה רק למקום ה-21, כלומר אל העשירייה השלישית.
היישובים הלא יהודיים שמדורגים הכי גבוה הם באקה-ג'ת ממזרח לחדרה במקום ה-27, וטמרה במקום ה-28, וכל היתר (בעיקר מועצות מקומיות) הרחק במורד. את הציונים הנמוכים ביותר במדד מקבלות הערים אלעד (במקום האחרון), צפת וירושלים (חינוך עברי) - כולן עם אוכלוסייה חרדית גדולה. אגב, משקלן של שתי האוכלוסיות לעיל יחד עלה על פי משרד החינוך מפחות מ-30% מקבוצת הגיל ב-2003/4 אל מעל ל-40% ב-2010/11.
דו"ח למ"ס מצא שככל שהרמה החברתית-כלכלית של יישוב גבוהה יותר, כך הישגי התלמידים היו גבוהים יותר (במיוחד באנגלית). והדבר המשותף כמעט לכל עשרים המדורגות הראשונות הוא שהן גובלות בתל אביב או סמוכות לה. גם כפר סבא ומודיעין אינן רחוקות ממנה מאוד. האם הוגן שהכנסת ההורים ו/או קרבה למרכז הארץ יהיו מתואמות חיובית עם מדד החינוך, כלומר שיזוזו יחד לאותו כיוון? כמובן שלא.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
