בן דרו, הלוא הוא "Plan B", הוציא לפני שנתיים את אחד מאלבומי הסול הלבן האנגליים הבולטים בשנות ה-2000. אלא שלפני The Defamation of Strickland Banks הוא התמקד דווקא בהיפ-הופ, וגם אחריו חזר לבכר בעיקר ראפ על פני שירה. אחרי שגם שיחק בכמה סרטים, הוא יזם פרויקט בימוי ראשון, ובעצם האלבום החדש הוא פסקול הסרט, שפלאן בי הגדיר את יעדו כיצירת "מיוזיקל היפ הופ למאה ה-21". מילות השירים וגם כל הדיאלוגים בקטעים ביניהם הלקוחים מסצנות מהסרט, הם הכי שכונה שיש. שכונה במובן הנוגה והמייאש של חיים אכזריים, אפלים ונטולי תקווה. חיים אלימים שמתנהלים בין זונות ומוכרים וסוחרי סמים וקורבנות תמימים שלא מוצאים את הדרך החוצה מהשכונה ללא מוצא.
החיים לא הופכים לאמנות
זה ריאליזם עשוי היטב, צלילית, ויש בו לפחות שני שירים נפלאים: "איבדתי את דרכי", שנשמע כהכלאה בין מאסיב אטאק לדה באג, ו"הבושה העמוקה ביותר" - שהוא בלדה מצמררת, ואחת הרצועות היחידות שבהן פלאן בי מרשה לעצמו לשיר. והוא זמר נהדר. האלבום החדש שב ומאשר את מעמדו כאחד היוצרים הבולטים באנגליה היום, ולמרות זאת, ועל אף הפניית הזרקור אל חיים קשי יום ונטולי תקווה של החלשים, לאורך ההאזנות הנשנות ליוותה אותי גם תחושה מעיקה ולא סימפטית של סף קלישאה. נדמה שפלאן בי כמעט ומשתמש בעליבות הקיומית שהוא מתאר כבחומר גלם אסתטי בלבד, על מנת להעמיד יצירות מוזיקליות מרהיבות ויפות. למרות שקשה לטעות בכוונותיו ובהגשה הקולית, נדמה שכיוצר, ולמרות הנגיעה בחומרים הקיומיים הקשים והחשופים ביותר, פלאן בי לא באמת ממיר את חיי גיבוריו לתוצר אמנותי נוגע, מטלטל, משמעותי. ברגעים רבים מדי הוא מהלך על סף הקלישאות וחוצה אותן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
