קיטש הפקות

האמת היא שאני לא בטוח ש"משחק באש", אופרת הרוק הזוגית של השי להבים, שמועלת על בימת הפרינג' החדשה של באר שבע, נכנסת להגדרה של ביקורת תיאטרון. יש כאן יופי של סאונד וכמה ביצועים שיכולים למצוא את דרכם לפלייליסט, אבל לקרוא למה שהלך כאן על הבמה "תיאטרון" זה למתוח את גבולות הפרינג' אל הקצה, ולא מהסיבות הנכונות, כי מחזה אין כאן. מקסימום הופעה בישיבה, עם קטעי קישור מבוימים שלא מפספסים אף קלישאה. קלישאות שאולי מתאימות למצעד הפזמונים, אבל שלא מחזיקות דיאלוגים אמינים.

הסיטואציה היא כזו: שי להב (מופע הארנבות של ד"ר כספר) וההרכב שלו, מנפקים נאמבר אחר נאמבר, כשבין לבין השחקנים ניסו כאביה וצהלה מיכאלי מדגמנים זוגיות דועכת. אני בכוונה משתמש במילה מדגמנים כי הדמויות כל-כך שטוחות וסטריאוטיפיות עד שנדמה שצופים בברייק של פרסומות. אוסף של קלישאות על זוגיות, על נישואים, על משבר גיל ה-40, על מה שרק תרצו - הבעל שרוצה אוויר, האישה שטן, הבגידה המשחררת, הבוקר שאחרי, החזרה על ארבע, המרק שלה, המרק שלו.

כמו היה זה גיליון של בלייזר, לא הייתה קלישאת גברים אחת ש"משחק באש" פספסה. ובתפקיד "בנות שאנחנו אוהבים": זמרת הליווי יפעת נח להב בשמלה שקופה, שהניפה רגליים אל על בגמישות ופיזרה מבטים "פליליים". ההבדל הוא שבבלייזר יש לפחות קצת צחוקים.

לזכותו של שי להב, המחזאי, ייאמר שהוא מודע לקלישאה שהוא מציג. אחרי הכול, הוא טורח להדגיש זאת בעצמו בשתיים וחצי פסקאות שמתארות את המחזה בתוכנייה. הוא מנמק זאת בכך ש"זה הסיפור הכי בנאלי בעולם אבל גם הכי כואב ומרגש". אני לא באמת מבין את פיצוח הפרדוקס, שהופך את הדבר הכי צפוי גם לדבר הכי מרגש. ואני גם לא באמת מבין איך קריקטורות של גבר ואישה אמורות לגעת באנשים אמיתיים. אבל מה אני מבין, כבר מאוחר ואני בסך הכול רוצה לחזור הביתה, לאשתי.

"משחק באש" מאת שי להב, בימוי: יואב מיכאלי, לחנים וניהול מוזיקלי: שי להב (מופע הארנבות של ד"ר קספר), תיאטרון הפרינג' באר שבע