אלונה קמחי חוזרת לשורשיה האוקראינים עם ספר חדש

יהיה זה לא במקום להגדיר את הסופרת והפזמונאית אלונה קמחי כ"עולה מרוסיה". טכנית זה נכון, חוץ מהעובדה שהיא בכלל מלבוב שבאוקראינה ובזמן שעלתה לא הייתה קיימת ישות בשם "רוסיה" אלא ברית המועצות. אבל איזו מין עולה זו שמגיל 8, כבר 40 שנה, היא בארץ? ובכל זאת, בתקופה האחרונה יצירותיה בשני תחומי פעילותה רומזים לרקע הזה.

את ספרה הראשון, "אני אנסטסיה", פרסמה קמחי ב-1993 בעילום שם וזכתה עליו בפרס אקו"ם לספרות. אחריו באו עוד שלושה ספרים. כל ארבעת הספרים הללו תורגמו בחו"ל. הבולט שבהם הוא "סוזנה הבוכייה", שתורגם ל-13 שפות. באחרונה יוצא לאור ספרה החדש - "ויקטור ומאשה" (בהוצאת "כתר", כמו כל קודמיו).

בספרה זה מתוארים קורותיהם של אח ואחות שזמן קצר לאחר הגירת משפחתם מאוקראינה לישראל בשנות ה-70, נהרגים הוריהם בתאונה. לאחר נדודים בין פנימיות וקיבוצים, הם מתאחדים שוב, אבל האיחוד עומד במבחן. ויקטור מתאמץ להתערות בחברה הישראלית ונדרש תוך כדי לוויתור גדול ואחותו רואה כיצד אחיזתה בו נשמטת בהדרגה.

בספר מופיעה, בין השאר, תוכחה ארוכה של מאשה כלפי הישראלים. הנה קטעים נבחרים ממנה: "הם לא קוראים ספרים, רק עיתונים ושטויות של עצמם על כל מיני קיבוצניקים שנהרגים במלחמה או עצובים בגלל שהרגו ערבי. לא בלזק, לא זולא, לא דיקנס...הם מיובשים. בלי הומור, בלי דרמה, בלי בכי, בלי אהבות גדולות. הרגשות שלהם קטנים. עכבריים.

"הם לא יודעים להתלבש באלגנטיות, לא מבינים אירוניה...לכל מרוקאי או גרוזיני שהם כל-כך מזלזלים בהם יש יותר אישיות וטמפרמנט משלהם...אתה יודע מיהם, הישראלים הוותיקים האלה? הם פשוט חצי קולחוזניקים וחצי צבא".

- זו תוכחה קשה. מה מתוך זה חשת בעצמך בשנותייך הראשונות בארץ?

"לא חושבת שהייתי כל-כך ביקורתית כשהייתי צעירה. אחר-כך עברתי תהליכים. אבל נכון לומר שבזמנו הרגשתי שהישראלי הממוצע הרבה פחות משכיל מהעולה הרוסי".

- ומה היום את מרגישה?

"העלייה מאוד השתנתה ומייצגת מנעד יותר רחב של אוכלוסייה. העלייה שלי, של שנות ה-70, הייתה מערים גדולות ובהתאם העולים היו יותר נאורים ומשכילים מהישראלים שפגשתי".

- בשונה מהעלייה של שנות ה-90, זו הייתה גם עלייה מאוד אידיאולוגית.

"ככה מקובל לחשוב. היא הייתה גם יותר קטנה מבחינה מספרית, כי היו תנאים יותר מסובכים לצאת ורק יהודים יכלו להגר ובכמויות מוגבלות".

- גם את הרגשת, כמו הגיבור בספר, שניסית להתחבר לישראלים המקומיים, תוך ויתור על מה שהיה קודם תרבותך?

"לא. בהתחלה חייתי בגטו, כך שזו הייתה סביבה של מהגרים ולא נדרשתי לוותר על שום דבר. עם הזמן כמובן התעריתי לגמרי בחברה הישראלית".

מאוהבת בזמן האבוד

במקביל לקריירת כתיבת הספרים, קמחי גם כתבה תסריט לסרט "היה או לא היה", השתתפה במספר סרטים, ובעיקר כתבה שירים רבים לבן זוגה, הזמר יזהר אשדות (לשניים גם ילד משותף - עילי). שיריהם המשותפים הראשונים היו דווקא לזמר אדם, כמו "סוד", "נוסע רחוק" ו"שקיעה אחת" (המלים של קמחי, הלחן של אשדות).

באופן מעניין, הרקע שממנו הגיעה קמחי, בא לידי ביטוי גם בתקליט החדש של אשדות. את הסינגל הראשון שיצא מהדיסק החדש שלו, "ערב בלי טלפון", היא כתבה על בסיס שיר רוסי ישן של בולאט אוקודז'אבה.

- למה דווקא עכשיו בא לידי ביטוי הרקע ממחוזות ילדותך?

"זה די מקרי. כרגע בחרתי לעסוק בזה ואחר כך אולי לא אעסוק בזה. דברים שונים מעניינים בתקופות שונות. אלו פריזמות שונות".

- מה את יותר אוהבת - כתיבת ספרים או שירים?

"ספרים בוודאי. אני לא כל-כך אוהבת לכתוב שירים. כתבתי כי זה היה ליזהר".

- מהו הספר האחרון שקראת, שהשאיר עלייך רושם?

"'חירות' של ג'ונתן פרנזן. זה רומן אמריקני גדול בכל הגדרה. פשוט ספר נפלא ומרגש. מסוג אלה שאחריו אתה לא רוצה לקרוא שום ספר אחר, כי הכול משעמם".

- מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים בארץ?

"דעתי מאוד טובה. אני רק מצרה שאין להם מספיק מקום ואין מספיק מוספים כך שיתאימו לעוד סוגי קהלים. בדרך כלל אלו יחידות סגורות".

- לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"'בעקבות הזמן האבוד' של מרסל פרוסט. זו יצירה מופלאה, מורכבת וענוגה ובכל קריאה מוצאים בה עוד דברים. אני פשוט מאוהבת ביצירה הזו. זו מאוהבות שהולכת וגדלה".