מלטף ומשקף

הביטלס היו הרכב המוזיקה הגדול בהיסטוריה. לא בגלל השירים, לא בגלל הכסף, בגלל התעוזה. התעוזה היא שהולידה את השירים. השירים הם שגרמו לכסף לזרום. החל מ-1965, שואפים הזיות אל.אס.די, פוגשים את המהרישי, עורכים ניסיונות באולפן, הביטלס צמחו מאלבום לאלבום, נוגעים בשמיים וממריאים מעליהם. שערי התודעה נפתחו, הטקסטים העמיקו, הלחנים נעשו מורכבים יותר והמוזיקה פרצה גבולות, מעודכנת, מגוונת, מרהיבה, עוצרת נשימה. העולם הרוויח יצירות נצחיות, הביטלס גרפו הון.

כדי להתפתח ולגדול צריך אומץ. ואומץ היא התכונה החסרה כל-כך במוזיקה הישראלית. המשבר העמוק שבו שקע המיינסטרים המקומי ב-15 השנים האחרונות נובע, ללא ספק, מהיעדר אותה תכונה ברורה ומובהקת.

האמנים המצליחים ביותר, או הידועים יחסית, מייצרים מוזיקה נוסחתית, ממוחזרת, משועבדת לפחד מכישלון או מכורה לחשבון הבנק. אני מתקשה להאזין ומעדיף להימנע ככל האפשר מתקליטים חדשים של שלמה ארצי, אהוד בנאי, אריק איינשטיין, אביב גפן, שלום חנוך, עידן רייכל, ריטה, וגם עברי לידר. לסוחרי המוזיקה המזרחית אני מעדיף שלא להתקרב. אני יודע מראש מה אקבל, איך זה יישמע וכיצד ארגיש בסיום, או כבר אחרי השיר השלישי: מאוכזב, מתוסכל, מיואש, חסר מנוחה. אין מקום להפתעות, הכול נשמע כמו ג'ינגל משומש לאבקת כביסה.

תיעוד עצמי

את המוזיקה של עברי לידר פגשתי לראשונה בחורף 1998. "מלטף ומשקר", אלבום הבכורה שלו, היה הדיסק האהוב עליה. היא האזינה לו הלוך ושוב בפיאט הלבנה, רכב מליסינג, בדרכה חזרה מהעבודה. לא סבלתי את המוזיקה, סינתטית ומזוקקת, מלנכולית ומעוצבת מדי, אבל נכנעתי לאהבה, או למה שנראה לי אז כמו אהבה. בסופו של דבר, נפרדתי גם ממנה, האישה שאליה התמכרתי. 14 שנים לאחר מכן, לידר, היוצר, ויועד נבו, המפיק שמנגן במרבית הכלים, שבים ומשתפים פעולה באלבומו השביעי של הכוכב. 13 שירים, על פני 51 דקות, המתעדים את חייו, אהבותיו, רגשותיו והרהוריו, כמו גם אנשים שפגש או דמויות שהמציא.

ברגישות אין קץ, במבט נבון, עם לחנים שחלקם מלטפים את האוזן, הוא נזכר בחבר מהתיכון, מכיר לנו את אסתר עם החור בלב, ואפילו מתנגח במציאות הישראלית. לו רק השירים היו שורפים את המועדון כמו "מזל טוב ישראל".

דני ניב, הוא מוקי משב"ק ס, כותב מעורב וחיית פייסבוק עצבנית, מחלץ את עברי לידר מהחדר הנקי בעל הקירות הבהירים, מושך אותו החוצה אל הרחוב המדמם, לוקח אותו ביד ונותן לו להרגיש את החיים האמיתיים, את הזוהמה, את הכעס והאימה. "מזל טוב ישראל", הדואט של השניים, הוא שיר המחאה המרשים של התקופה. בעיטה מכוונת היטב. סטירת לחי מהדהדת. קצב מונוטוני, מלים שבוטשות באדמה, אלא שגם שם לידר לא הולך עד הסוף. במקום להטיח בנו "שיזדיין כל העולם", הוא מרכך, משום מה, ל"שידיין כל העולם". קצת מוזר, אבל זה מה שיש.

נבו משלים את הקול המלטף, העדין, הפריך של לידר, נער רגיש, בסאונד מכונות דמוי אייטיז, השנים שבהן לידר התבגר והאזין למוזיקה. התוצאה צפויה, ידועה, משמימה למדי. תעוזה לא תמצאו כאן. הפתעות אין. מי שאוהב את המנוני האהבה של לידר יקבל את מבוקשו. מי שמתקשה לעמוד בזה לא חייב להתקרב.

"עברי לידר - מישהו פעם", הליקון. 51 דק'