מערכת חולה

מיליון שקל אמורים להיגרע מתקציב הבריאות כחלק מהקיצוץ הרוחבי שאישרה הממשלה. בין היתר, ייפגעו שירותי מד"א, המערך לבקרה אחר מחלות זיהומיות, ההיערכות לשעת חירום, והכשרת האחיות. ובכל זאת, מרבית הקיצוץ אמור לחול על תקציבי התפעול ולא על השירותים הניתנים ישירות למטופלים. הבעיה האמיתית לא גלומה אפוא בהכרח בקיצוץ, עמו תמצא המערכת דרך להסתדר; אלא בכרסום המתמשך במעמדה הציבורי של מערכת הבריאות ובמדיניות המכוונת לדלל את משאביה ולהפריט אותה.

המשבר במערכת הבריאות הציבורית נמשך שנים בחסות האידיאולוגיה הדוגלת בהפרטה. לפי התפיסה השלטת במשרד האוצר ובקרב הנהגת ההסתדרות הרפואית, כסף פרטי ינותב בהיקפים הולכים וגדלים אל תקציב הבריאות, ואת מקומה של המערכת הציבורית תלך ותתפוס מערכת פרטית ענפה. המערכת הציבורית, לפי תפיסה זו, תוסיף לשרת רק את החלשים.

הנתונים מאשרים כי זוהי אכן המדיניות. ב-2009 עמד שיעור ההוצאה הציבורית מתוך סך ההוצאה על בריאות בישראל על 58.5% בלבד, לעומת ממוצע של 71.7% במדינות ה-OECD. מתוך התוצר המקומי הגולמי, ישראל מוציאה על בריאות 7.9%, לעומת 9.6% בממוצע בקרב מדינות הארגון. לפי משרד הבריאות, בעשור החולף צנח מספרן של מיטות האשפוז בישראל ב-15% והוא עומד כיום על 1.88 מיטות ל-1,000 נפש, לעומת ממוצע של 3.88 מיטות ב-OECD.

המחסור ברופאים נוגס אף הוא בכוחה של הרפואה הציבורית. לפי נתוני משרד הבריאות, בישראל 3.51 רופאים בלבד ל-1,000 נפש, ולפי הערכות יצנח המספר ל-2.7 עד 2020. מקצועות מסוימים סובלים ממחסור חריף במיוחד, עד כדי סכנת קיום, ובהם רפואה פנימית, טיפול נמרץ ילדים, נאונטולוגיה (פגים) וכירורגיה כללית.

מתרוקנים בהדרגתיות

ההסכם שנחתם לפני כשנה בין הממשלה להסתדרות הרפואית אמור היה להביא שינוי. סיסמאות המאבק דיברו אז על "הצלת הרפואה הציבורית", לא פחות. אולם שנה אחרי ניכר בשטח כי המצב רק הולך ומידרדר. שעון הנוכחות בבתי החולים, לו הסכימה ההסתדרות הרפואית תחת לחץ כבד שהפעיל האוצר, הכניס את המערכת לתזזית. במקום לעבוד סביב השעון כפי שעשו עד לחתימת ההסכם, רופאים רבים נאלצים לעסוק בחישובי שעות נוספות ומוצאים עצמם לכודים בין הרצון לחקור ולטפל גם בשעות הרגילות לבין האילוצים שכופה עליהם השעון.

היטיב לתאר זאת מנהל בית החולים איכילוב, פרופ' גבי ברבש, בראיון ל"גלובס": "השעון גומר את המערכת. הרופאים אומרים: 'אתם מודדים אותנו בשעות? בסדר, אבל לא נעשה יותר דברים שלא מופיעים בהסכמים'. משהו נפגע בהיבט של הרוח. הנכונות להתנדב ולתרום נפגעה באופן מהותי. זה הנזק הגדול".

ואמנם רופאים מומחים, שעד לחתימת הסכם השקיעו שעות ארוכות בבית החולים, זונחים יותר ויותר את המחלקות לטובת הרפואה הפרטית, פשוט כי נואשו מהתוספת הזעומה לשכר שההסכם השיג עבורם. כך, בתי החולים הגדולים מתרוקנים בהדרגתיות מרופאים מובילים ומסוגלים לתת מענה מוגבל בלבד לאירועים רבי-נפגעים או לתאונות דרכים.

וכאילו אין די בכך, רופאים שסיימו את התמחותם מוצאים את דרכם לרפואה הקהילתית, שם התסכול נמוך יותר והגמול גבוה יותר. יותר ויותר סטודנטים מבריקים לרפואה פונים עם סיום הסטאז' להיי-טק ולתעשייה, ומדירים את רגליהם מהמערכת הציבורית.

מה לגבי הרפואה בפריפריה? בניגוד להבטחות, חלק גדול ממענקי העידוד שהובטחו לרופאים לא הועברו, או ששיעור המס הגבוה שהושת עליהם עיקר מהם כל משמעות. מנהלי מחלקות בפריפריה אף יודעים לספר, שטרם קיבלו אפילו תקן אחד מהתקנים החדשים שהובטחו בהסכם.

כתוצאה מכל אלה, ניכרת פגיעה במספר הפעולות שמבצעים רופאים וזו מביאה בהכרח להתארכות התורים לטיפול. מי שידו משגת מפעיל את הביטוח המשלים או הפרטי, ומי שלא מקבל שירותי בריאות באיכות נמוכה יותר.

המשבר בבריאות הולך ומחריף לאו דווקא בגלל הקיצוץ, אלא בעיקר בגלל מדיניות ההפרטה של הממשלה ושיתוף הפעולה לה היא זוכה מצד ההסתדרות הרפואית. על מנת להבטיח מערכת ציבורית איתנה, אלה הבעיות בהן יש לטפל בבוקר שאחרי הקיצוץ.

הכותב הוא ממייסדי ארב"ל, ארגון רופאי בתי החולים