לא הכול שפיט

כפי שכבר נכתב כאן בעבר, נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, פועל לצמצום הנגישות הציבורית לבג"ץ. זאת, בהתאם להשקפת עולמו המקצועית והשיפוטית השמרנית, שבאה לידי ביטוי פעמים רבות בפסקי דין טרם מינויו לנשיא.

גרוניס אינו משמש כעושה דברם של הפוליטיקאים שהביאו למינויו לתפקידו הרם, אלא מגשים את תפיסותיו שלו ביחס לזכות העמידה, השפיטות והקלות שבה התרגלו עותרים ציבוריים בעידן הנשיאים ברק-ביניש לטעון את עניינם - ויש שיאמרו את דבר האינטרס הציבורי - בפני בג"ץ.

בשבוע שעבר החליט גרוניס, בגיבוים של השופטים יורם דנציגר ואורי שהם, להטיל על העמותות האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם ומרכז אדוה הוצאות חריגות בסך 45 אלף שקל, בעקבות דחיית עתירתן בנוגע להפעלת שר"פ בבית-החולים אסותא ההולך ומוקם באשדוד.

אלה הן הוצאות בקנה-מידה חריג כשמדובר בעותרים ציבוריים ובעמותות, שאינן חברות כלכליות למטרת רווח, והנשענות על תקציבים מוגבלים.

באגודה לזכויות האזרח מיהרו להגיב בצער ובדאגה על צעדו של בג"ץ, ואמרו כי הוצאות גבוהות כאלה עלולות להרתיע ארגונים חברתיים וציבוריים מלפנות לבג"ץ בעתיד. אולי לא הפנימו שם שזה אכן המסר שגרוניס ועמיתיו ביקשו להעביר.

בכל זאת, הדעת נותנת שבג"ץ יבחר את המקרים המתאימים ללמד את העותרים הציבוריים לקח, ולא ינחית על ראשם מכות כואבות בדמות הוצאות חריגות בכל עתירה לבג"ץ. מה העלה אפוא את חמתם של שופטי העליון דווקא במקרה הזה? מדובר בשילוב של גורמים, שבעיני בית המשפט העליון הפכו את העתירה הזו ללוקה בליקויים חמורים, שהפכו אותה לבלתי ראויה.

האחד הוא שיהוי כבד - העתירה נגד הפעלת שר"פ בבית-החולים באשדוד הוגשה 4.5 שנים לאחר שפורסמו פומבית מסמכי המכרז המאפשרים את הפעלתו; השני הוא פנייה לערכאה הלא נכונה - את העתירה הזו היה צריך להגיש, על-פי הכללים, לבית המשפט לעניינים מינהליים ולא לבג"ץ; והשלישי הוא - העותרים לא הצליחו לשכנע כי בהפעלת שר"פ בבית-החולים באשדוד נפגעת הזכות החוקתית לכבוד במידה המצדיקה התערבות שיפוטית בנסיבות הללו.

מי שחיפש ביטוי נוסף לגישתו החוקתית של הנשיא גרוניס, קיבל אותה בהתייחסותו לשאלה - האם קיימת זכות חוקתית לשוויון בנגישות לשירותי בריאות, כנגזרת של הזכות לכבוד.

על כתיבתו הלקונית של גרוניס נמתחה בחודשים האחרונים ביקורת לא פשוטה; והנה כאן הוא מקדיש 5 משפטים, שמטרתם להדגיש כי ההיפותזה שהוא מוכן להניח, שאכן קיימת זכות חוקתית כזו, אין פירושה שזו עמדתו, שאין להסיק מכך דבר ביחס לעמדתו בכל עתירה אחרת, ואף אין לראות בדבריו משום רמיזה בנושא. (בג"ץ 2114/12).

על שופטים ועל שיפוץ מסמכים

הנה כמה משפטים על שיפוץ מסמכים. "בית המשפט העליון עמד פעמים רבות על חובתם של בעלי דין לנהוג בתום-לב ולהציג תמונה מלאה לפני בית המשפט. לכך נוספת חובתם האתית של באי-כוח הצדדים שלא להטעות את בית המשפט ולעזור לו לעשות משפט. לפיכך, הגשת מסמכים משופצים לבית המשפט היא מעשה חמור ביותר הראוי לתגובה תקיפה".

הדובר הוא השופט יורם דנציגר (רע"א 3842/12). ולא, הוא דווקא לא מתייחס לפרשות שיפוץ מסמכים בוערות שעל הפרק.

והנה כמה משפטים על דיון בעתירה נגד החלטה להעביר שופטת מכהונתה השיפוטית, נוכח מחדלים אתיים ומקצועיים שנתגלו בתפקודה. במהלך אותו דיון, דחקו שופטי בג"ץ בבא-כוחה של השופטת לקדם את המגעים עם הנהלת בתי המשפט, כדי להביא לסיום מוסכם של כהונתה השיפוטית.

לדברי השופטים, "גם אם בסופו של דבר העתירה תתקבל, יש לשופטת קושי ממשי להשתלב שוב במערכת. תפקיד השופט הוא תפקיד של אמון ונוצר פה קושי, יש סדק במערך האמון המתחייב. אם אפשר לייתר את הדיון בוועדה בנושא זה, זה דבר חשוב. לשופטת יש עוד שנים רבות לעבוד, יש עתיד לפניה. אם אפשר היה לחסוך את המהלך הזה - זה היה טוב".

הדוברת היא שופטת העליון לשעבר, אילה פרוקצ'יה, והדיון הוא דיון מ-2005 בעתירתה של השופטת דאז הילה כהן, נגד ההחלטה להעבירה מכהונה שיפוטית באמצעות הוועדה לבחירת שופטים.

והנה כמה משפטים מפי חברת הוועדה לבחירת שופטים, עו"ד רחל בן-ארי: "חלק מטיעוניה של השופטת הן מבישים ומעידים על חוסר הבנה בסיסית באשר למהות תפקידו של שופט: גלגול האחריות על הקלדנית; אי-קריאת הפרוטוקול בטרם חתימתה עליו... כיצד היה מגיב שופט לו עורך דין או בעל דין אחר היה מציג טיעון שכזה בפניו? שופט צריך להוות דוגמה ומופת לא רק במקצועיותו אלא גם ביושרו, הגינותו, יושרתו, רגישותו ומזגו השיפוטי. אין מקום להנחות.

"מתוך אחריות וניסיון להציל את אמון הציבור במערכת, אני פונה בבקשה לכנס בדחיפות את הוועדה לבחירת שופטים, כדי לשקול הדחת השופטת מתפקיד שיפוטי כלשהו. מדובר במאבק על דמותו של השופט בישראל".

את הדברים הללו כתבה עו"ד בן-ארי - שמכהנת גם היום כחברה בוועדה לבחירת שופטים - בעניינה של השופטת הילה כהן, שבהמשך אכן הודחה. הדברים נראים רלבנטיים גם היום, 7 שנים לאחר שנכתבו.

תיק ליברמן: ראוי שוינשטיין ילחץ על דוושת הגז

היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, הוא אדם נקי-כפיים. הבעיה היא שכמשפטן בעל תכונות אישיות ומקצועיות, בגילו כבר לא ניתן לשנותו. אחת מהתכונות הללו היא גרירת רגליים בנושאים שבהם ההתנהלות הראויה היחידה היא בצעדי איילה זריזה. כמו, למשל, בהחלטה הסופית בדבר הגשת כתב אישום נגד שר החוץ, אביגדור ליברמן.

הנפש נקעה כבר מלשרטט פעם אחר פעם את מסלול הזמנים שבו זוחלת לאיטה פרשת ליברמן, את המרחק הנאמד בחודשים ובשנים, בין סיום חקירת המשטרה לבין ההחלטה על שימוע, ועד לקיום השימוע, ועד לבדיקות הנדרשות לאחר השימוע, בואכה ההחלטה הסופית.

גם אין צורך בכך. שהרי כבר לפני שנים אחדות היה ברור למי שעיניו בראשו כי פרשת ליברמן נגררת מעל ומעבר לזמן הדרוש - אם לומר את הדברים בשיא העדינות שניתן.

הסחבת בפרשת ליברמן כה זועקת לשמיים, עד שהיא כשלעצמה מצריכה הסבר. בעניין זה, שלא כבעניינים אחרים שבהם חובש וינשטיין את כובע היועץ המשפטי לרשות המבצעת, לא מתקיים שיתוף-פעולה סמוי בין התביעה הכללית ליושבי הממשלה.

אין כאן שחיתות לשמה, אף שהתוצאה - עיכוב ההחלטה בדבר העמדתו לדין וסעיפי האישום של אחד הבכירים ביותר בשרי הממשלה - היא תוצאה מושחתת. תוצאה שהופכת את מדינת ישראל, טיפין-טיפין ולא באבחת חרב, למדינת עולם שלישי.

אחד הזועקים העיקריים, לאורך השנים, נגד התמשכות הליכי החקירה והבחינה בפרקליטות בפרשה זו, היה ליברמן עצמו. ובדין עשה כן. אלא שבדומה לפוליטיקאים אחרים, גם טרוניותיו בעניין זה הן טרוניות של הקוזאק הנגזל, שכן ליברמן הוא המרוויח העיקרי מהסחבת. מי שמפסידים הם הציבור כולו, האינטרס הציבורי והעיקרון בדבר שלטון החוק בשלטון. העיקרון הזה ראוי לשמו רק אם הוא מתקיים בימינו אנו, ולא נחצב לאחור בידי היסטוריונים.

וינשטיין הפר פעמים רבות את ה"דד-ליינים" שהוא עצמו הציב, עד שכיום הוא נמנע מלנקוב מועד ספציפי שבו תתקבל סוף-סוף החלטה. בכל זאת, הוא עשה מאמץ להגיע להחלטה עד תחילת שנת המשפט הקרובה, בתחילת חודש ספטמבר.

ראוי היה שבלשכתו של וינשטיין יכריחו אותו ללחוץ על דוושת הגז ולסיים את המצב הבלתי נסבל הנוכחי, הנמשך מאז יומו הראשון בתפקיד.