"ספרד בשפל - משכורות נחתכו, אין עבודה, שכ"ד גבוה"

"הם קוראים לזה 'רחוב הספרדים'", אומרת אנה פארחה בחיוך כשאנחנו מתיישבים לבירה בשכונה ברלינאית. ב"הם", פארחה מתכוונת לתושבי ברלין, שמקבלים בפנים די חמוצות את הצעירים הספרדים שהחלו להציף את העיר לאחרונה. "שמעתי שיש כאן פאב שהציב שלט 'נא לא לדבר ספרדית'", אני מוסיף. "באמת?", היא מרימה גבה, "כבר יש יותר מדי מאיתנו?".

פארחה הגיעה לכאן לפני כחודשיים. היא בת 32, ובברצלונה ניהלה הוצאה לאור קטנה שהתמקדה ברומני ביכורים של סופרים צעירים מרחבי העולם. זה לא היה למטרות רווח, היא אומרת; אביו של השותף שלה מימן את הפעילות. בשביל מטרות רווח, היא מציינת, החליטה לעבור לברלין.

"החבר שלי הוא פיזיקאי. השנה הוא סיים את התואר השני בברצלונה. היה לנו ברור שאין לו שום אפשרות להמשיך במחקר בספרד". אם אתה חוקר, רופא או מהנדס, פארחה מעדכנת, אין לך מה לחפש בספרד כיום. אז הם החליטו לכוון לגרמניה: זה קרוב יחסית לארץ מולדתם, הם יוכלו לנסוע לבקר את המשפחה, ואנה תוכל לשמור על קשר עם ההוצאה לאור. החבר כבר הגיש בקשה לאוניברסיטה מקומית והתקבל למשרת מחקר של שנתיים עם מלגה נדיבה. עכשיו הם עורכים ביקור מקדים. בעוד כמה חודשים יחזרו לספרד לפנות את דירותיהם, ובינואר ישלימו את המעבר.

הם בהחלט לא לבד, אלא חלק מגל הגירה עצום שמתרחש בימים אלה באיחוד האירופי: הצעירים והמשכילים עוזבים את מדינות הדרום הנאבקות על קיומן, ושמים פעמיהם לגרמניה המשגשגת, הזקוקה לקרוב למיליון עובדים מיומנים לתעשיית הייצור והיצוא הענפה שלה. הנתונים העדכניים ביותר מצביעים על עלייה של 14% לעומת השנה שעברה (המייצגים כ-5,000 מחפשי עבודה מספרד שהיגרו לשכנה מהצפון ברבעון האחרון). השילוב של חוסר ההזדמנויות במדינות כמו ספרד, איטליה ויוון, יחד עם החופש של תושבי האיחוד האירופי להעתיק את מקום מגוריהם, מאיים לשרטט מחדש את הגבולות ביבשת לדורות קדימה: עשירים ומשכילים בצפון, עניים ונתמכי סעד בדרום.

"אנחנו חבורה של חמש חברות ילדות", מספרת פארחה. "אחת מצאה עבודה בצרפת, אחת נסעה לעבוד בדרום אמריקה, שלישית חיפשה עבודה חצי שנה בבואנוס איירס ועכשיו חושבת לבוא לגרמניה. אף אחת מאיתנו לא תישאר בספרד".

עכשיו היא לומדת גרמנית, מחפשת עבודה ובמקביל גם שמה אצבע על הדופק בהוצאה לאור שלה. היא קצת חששה בגילה להתחיל ללמוד שפה חדשה, אבל מבינה שזה הכרחי. קורסי הגרמנית בספרד כבר מזמן מלאים עד אפס מקום, ומכון גתה מגדיל עוד ועוד את ההיצע. גם בברלין צריך להתאמץ כדי לתפוס מקום בקורסים הציבוריים והחינמיים שהעיר מציעה למהגריה החדשים.

"היו לנו חלומות, ופתאום אנחנו מרגישים מרומים"

החיים בספרד, פארחה מספרת, הגיעו לשפל המדרגה. המשכורות נחתכו, שכר הדירה נותר גבוה, וכולם חיים על כסף מהמשפחה. "80% מהחברים שלי איבדו את עבודתם בשנה האחרונה. עיתונאים, אנשי תרבות, כותבים. אין להם שום סיכוי למצוא משהו חדש. הדור שלי קנה את הרעיון שספרד היא חברה מכובדת באיחוד האירופי, שאם נלמד ונעבוד נוכל לעשות את מה שאנחנו מעוניינים בו בחיים, להרוויח יפה ולקנות בית. אבל המצב השתנה. כבר אי-אפשר לחכות שהמשבר ייגמר. היו לנו חלומות, פרויקטים וציפיות מהעולם, ופתאום אנחנו מרגישים מרומים כי זה כבר לא אפשרי. לא בספרד לפחות. זו הטרגדיה של הדור שלי".

בינתיים, תהליך ההגירה מתחיל לצבור תאוצה. המהגרים שהגיעו בשנים האחרונות מתבססים, עוזרים זה לזה, ושולחים חזרה לספרד את המסר שהדבר אפשרי. בכלכלת הגירה קוראים לזה "סיגנל" - החיווי החיובי או השלילי שמהגר עבודה מעביר לקהילה שממנה יצא. בימים אלה, המסר מהדהד חד וברור מעבר לפירנאים: "בואו".

"אתה מכיר את הסרט של אלמודובר 'נשים על סף התמוטטות עצבים?'", שואל חואן מורנו ולא מחכה לתשובה, "אז זה הרושם שלי מספרד עכשיו". מורנו, עיתונאי גרמני שנולד להורים ספרדים, כותב תדיר על היחסים בין שתי המדינות. הוא חזר לפני כשבועיים מסיור ארוך בספרד, שעליו כתב למגזין דר שפיגל. המאמר המלנכולי, שתיאר כיצד אנשי מעמד הביניים הפכו למשתלטים פיראטיים על דירות, וכיצד חייבים לבנק מנסים להסתער עליו באישון לילה, סייע להמחיש את רוח התקופה במדינה.

"אפשר להרגיש את המשבר בכל מקום", מספר מורנו. "נפגשתי עם המשפחה שלי, שני ההורים שלי כבר עמוק בפנסיה, אבל זה עדיין הנושא העיקרי שמרחף מעל לכל חילופי הדברים שלהם: האבטלה, מי פשט רגל, מי איבד את ביתו. הנה, לפני עשר דקות דיברתי בטלפון עם חבר, צלם, שגר בברצלונה. היה לנו חבר משותף, שנכנס לעסקי התיווך לפני כעשור. הוא היה מאוד עשיר. עכשיו הוא גר על הספה אצל חבר שלי. אם הוא הידרדר כך, תחשוב מה קרה לשאר העובדים".

"אם יש למישהו מזל", מורנו מוסיף, "אלה האנשים שהסבא או הסבתא שלהם בחיים ומקבלים פנסיה מהמדינה. יש משפחות שלמות שחיות מזה. במקביל, הרבה מוצאים עבודות שחורות, של 500 אירו בחודש, כדי להתפרנס. באחת הערים שבהן ביקרתי נאלצו לנעול את פחי הזבל מול הסופרמרקטים, כי בכל ערב התפתחו שם תגרות בין אנשים שבאו להוציא מהם שאריות מזון".

מורנו מכיר על בשרו את הדרך שבה מצב כלכלי מיתרגם להגירה, ואף מרבה לכתוב על כך. הוריו היו חקלאים עניים מאנדלוסיה שהיגרו לגרמניה בגל הגדול האחרון של שנות ה-60. אז, על רקע המצב הקשה בספרד של עידן פרנקו וה"נס הכלכלי" של מערב גרמניה שאחרי המלחמה, נחתם בין המדינות הסכם שאפשר לעובדים מספרד להגר למדינה העשירה ולעבוד בה. התוצאה הייתה אקסודוס של כ-600 אלף עובדים. סיסמת התקופה, שהונצחה בסרט באותו השם, הייתה "בוא לגרמניה, פפה". אלא שאז משטר פרנקו הטוטליטרי עוד היה יכול לכוון את ההגירה כרצונו. למעשה, הוא אפשר את היציאה מספרד רק לעובדים העניים ביותר, מהחלקים הנידחים ביותר של הרפובליקה, ורובם הלכו לעבוד בבתי חרושת, במכרות ובחקלאות; היום, זו האליטה של המדינה שעוזבת, במספרים הולכים וגדלים.

"הדור הצעיר עושה בדיוק את אותו המעבר שעשו הוריי", מורנו מעריך. "אבל בעוד ההורים שלי היו חקלאים, הבעיה עכשיו היא שגרמניה קוטפת את האוכלוסייה המשכילה ביותר. למעשה, הם הורגים את העתיד של ספרד. הממשלה במדריד משקיעה הרבה בהכשרה, באוניברסיטאות ובלימודים מסובסדים, וברגע שהצעירים מקבלים דיפלומה, הם בורחים לגרמניה ולבריטניה מחוסר ברירה. זה מאוד מסוכן, הרגע שבו האינטליגנציה הולכת ועוזבת. זה מה שקרה לארגנטינה בשנות ה-90, זה מה שקרה לאיראן בשנות ה-70. תראה מה המצב שם עכשיו".

הגרמנים, כאמור, נהנים בינתיים מהתוצאה הבלתי צפויה הזאת של המשבר הכלכלי: בעוד ששיעור התעסוקה במדינות הדרום של האיחוד מעולם לא היה נמוך יותר, בגרמניה ובכמה מדינות שכנות הוא מעולם לא היה גבוה יותר. חברות גרמניות מגייסות באופן פעיל מהנדסים וכוח עבודה מיומן אחר מספרד. הן אפילו מזמינות לביקור קבוצות מאורגנות של עובדים פוטנציאליים, ומבטיחים ללמד אותם גרמנית במהלך כמה חודשים ולהצמיד להם מדריך קבוע שיסייע להם להיקלט בחברה הגרמנית בצורה הטובה ביותר. החברות אמנם נאלצות להשקיע בכך יותר מאשר היו משקיעות בעובד גרמני, אולם אלה כמעט שאינם בנמצא. תוך כדי, גרמניה כמדינה מרוויחה את עלות ההכשרה, בגובה עשרות אלפי אירו, של מהנדסים, לדוגמה, שנופלים על הממשלה הנאבקת עם הגירעון בספרד.

כתוצאה מכך, בשנה שעברה - לראשונה זה יותר מעשור - אוכלוסיית גרמניה הפסיקה להצטמק והחלה לגדול. הדבר אירע לא בגלל עליית שיעורי הילודה אלא בשל ההגירה למדינה. הגרמנים לא עושים ילדים שיסייעו לתחזק את הכלכלה היצרנית הוותיקה שלה, אלא מקבלים אותם, כבר בוגרים ועם תואר, ממדינות כמו ספרד, איטליה, פורטוגל ויוון.

בקצה השני של העיר, משקיף על מדשאה ירוקה, יושב גיים סנס-מורה ומחכה לפגישה עם קרובת משפחה רחוקה. סנס-מורה, 35, עבר לברלין לפני כשמונה שנים. הוא החל לעבוד כעיתונאי, איבד את משרתו עם קריסת תעשיית העיתונות בספרד בשנתיים האחרונות, וגויס עכשיו לדויטשה וולה, שירות החדשות-מטעם-המדינה שמממן משרד החוץ הגרמני. בת דודתו הרחוקה לוסיה הגיעה לברלין לפני כשבוע, והמשפחה עודדה אותה ליצור עמו קשר כדי לקבל עצות לגבי החיים בעיר.

אחרי שהשניים נפגשים, השיחה ביניהם עוברת לקיטורים הדדיים על המצב בספרד. מרחוק, סנס-מורה אומר, הוא רואה באופן ברור ומובחן את תהליך ההידרדרות של ארצו. הוא מאשים בעיקר את ממשלת הימין של חוזה מאריה אסנר, שהיה ראש הממשלה מ-1996 עד 2004: "זה אותו סיפור בכל מקום. באה ממשלה ימנית, ניאו-ליברלית, מפריטה את כל השירותים הציבוריים, מוותרת על סמכויותיה ופותחת את ניהול המדינה לשוק החופשי. כולם מאמינים ב'יד הנעלמה' שמכוונת את העסקים בצורה הטובה ביותר, הכול פורח במשך כמה שנים, הבנקים מחלקים אשראי, בועת נדל"ן מתנפחת במהירות, ואז הכול קורס. במהירות. כמו שקרה באיסלנד, כמו שקרה ביוון, כמו שקרה בארגנטינה. זה אותו הסיפור בכל מקום, אבל לכל מדינה יש המאפיינים שלה".

סאנס-מורה נחרד לקרוא לאחרונה על מנהיג איגודים צעיר בשם סאנצ'ז גורדיו, שהחל לפרוץ לסופרמרקטים ולחלק מזון לרעבים. ביזה ממניעים אידיאולוגיים. "זה מזכיר את מלחמת האזרחים", הוא נאנח, "העניים מתקוממים נגד העשירים".

לוסיה, שלמדה ארכיטקטורה ועשתה תואר שני בשימור מבנים, מספרת גם היא כי בספרד ההפרטה והליברליזם תפסו אופי מיוחד בשל השחיתות הציבורית: "כל הרשויות המקומיות קיבלו סמכויות חדשות לחלק היתרי בנייה ולהקים פרויקטים גרנדיוזיים. נוצר מצב שבו המקורבים קיבלו מיליונים כדי לבנות פילים לבנים, והמקורבים למקורבים סיפקו את החומרים ששימשו לבנייה".

באי מיורקה שממנו היא מגיעה, למשל, קיבל מקורב לנשיא המועצה האזורית כ-2 מיליון אירו רק כדי להכין מודל של מרכז קונגרסים עתידי. "הבעיה של ספרד היא הפוליטיקאים שלה", היא אומרת. "כולם מושחתים ברמה מסוימת, אין שום תנועה פוליטית נקייה ואף אחד שהייתי בוחרת בו".

במצב העניינים הזה, אין פלא שגם היא שוקלת לעבור לגרמניה. היא נתמכת כעת על-ידי הוריה, ובאה לברלין על חשבון מלגה ללימוד גרמנית שהצליחה לקבל מהאוניברסיטה שבה סיימה את התואר השני. היא תהיה כאן במשך שישה חודשים ומתכננת להשקיע את כל זמנה בלימודי שפה ובחיפוש עבודה. גם היא מספרת על כך שחבריה ללימודים כלל אינם עובדים בספרד. "פעם ארכיטקטורה הייתה המקצוע המבוקש ביותר, בשנות הפריחה של הנדל"ן, עכשיו כולם עוברים לברזיל או למקומות אחרים בדרום אמריקה. אולי כאן אוכל למצוא משהו".

בברלין מקבלים את גל ה"דרום אירופים", כפי שהם מכונים בתקשורת הגרמנית, ברגשות מעורבים. למרות התדמית הרב-תרבותית של העיר, שמזוהה עם השמאל הגרמני, ואף נשלטת על-ידי קואליציה בראש הסוציאל-דמוקרטים, נראה כי אף אחד אינו אוהב שהמחירים בשכונה שלו הולכים ומטפסים. אף שבין הסיבות לכך ניתן למצוא הגירת גרמנים עשירים מחלקים אחרים של המדינה וביסוס מעמדה של העיר כבירת גרמניה, גם לנהירה של תושבי האיחוד לעיר יש חלק בכך.

הספרדים החלו להיות מטרה מקובלת של לחצי קואליציות נגד תיירים ומהגרים טריים, ולצד השלט המדובר נגד ספרדים באחד מהברים המקומיים הופצו בחודשים האחרונים סטיקרים הנושאים את המסר החד-משמעי: "ברלין לא אוהבת אותך". למרות זאת, עבור ספרדים רבים ברלין היא רק תחנת מעבר, מקום ללימוד גרמנית בדרך למציאת עבודה בעיר אחרת, לרוב במערב המדינה, היכן שפועלים העסקים שהם ליבת הכלכלה הגרמנית, ה"מיטלשטנד". בעיר שבה רמת האבטלה כפולה מאשר בשאר גרמניה, קשה לזרים למצוא עבודה מתגמלת.

אנה פארחה, בכל אופן, מחכה בקוצר רוח לחזור לברלין, הגם שזה יהיה באמצע החורף: "בספרד אתה רואה את הכול נשבר מסביב. אתה רואה חסרי בית ברחובות. אנשים מחטטים בפחי זבל. המשבר נוכח בכל פינה, בכל שיחה של חברים". במקור היא מאזור קסטיון, שהיה פעם מפורסם בתפוזים שלו, אך בעשור האחרון עבר פיתוח מואץ והפך לאזור בנייה של דירות נופש לספרדים שחגגו את ההצלחה הכלכלית קצרת הטווח של ארצם, ולתיירים. "עכשיו אין בוסתני תפוזים ואפילו אין דירות, הכול נמצא בחצי-בנייה, עם פיגומים מפלדה באוויר. המקום הפך למכוער, וזה מסמל בעיניי את המצב. מכוער".

פארחה אומרת שתתגעגע לספרד, אבל היא מרגישה שבכל מקרה תישאר מחוברת למשפחה. היא תיסע לבקר, תחפש עבודה בגרמניה, ואולי תצליח לגרור אחריה כמה חברות טובות, כדי להרגיש יותר בבית. בסופו של דבר, הצרכים האישיים שלה ושל בן זוגה גדולים יותר מכול רגש מחויבות סנטימנטלי שאולי קיים למולדתה. "אני פשוט לא רוצה להיות שם כשהמדינה תקרוס", היא אומרת. אנחנו משיקים כוסות. "סאלוד", היא אומרת. "פרוסט", אני מתקן.