אנחנו יורדים מהאוטובוס. חם לנו. אין כוח לכלום. אני מנסה את מזלי.
"בוא נלך לאכול משהו".
"מה", עונה כמובן בני הבכור.
לא באמת חשבתי שזה יהיה קל, להתחמק ממטלת השניצל/צ'יפס/סלט הביתית הנצחית שלי.
זו אשמתי. אני הרי גידלתי וחינכתי קולינרית את הילד שכבר מזמין דרך-קבע מנות הרבה יותר מתוחכמות ממני ברוב המסעדות שאנחנו מבקרים בהן.
אני, בניגוד אליו, רק רוצה קצת שקט. תנו לי סלט הגון וכוס בירה ועזבו אותי בשקט. לא רוצה מנות שף ולא רוצה יינות מבורגון, לא משנה כמה אני אוהב אותם. חם לי ואני זקן.
בית הקפה החדש של מנה שטורם נראה לי עכשיו בדיוק מה שאני צריך. וזה גם ממש כאן, מעבר לפינה. עוד מאמץ קטן.
הילד מסכים. שיחקתי אותה.
מנה שטורם הוא מלך הפיצות הבלתי מעורער של תל-אביב. נכון, עכשיו יש כבר גם את פיליפ הצרפתי, וגם את האיטלקי הנרגן ההוא, השכן החדש שלו מאבן גבירול, אבל לא מעט אנשים בתל-אביב עדיין משוכנעים שפיצה איטלקית טובה היא המצאה של מנה שטרום, האיש והחיוך המבויש. והם הולכים אחריו באש ובמים, בבצק ובמוצרלה, נשבעים בשמו לנצח.
שטרום, למי שהפסיד את הפרקים הקודמים, התמחה במסעדת דון אלפונסו המהוללת בדרום איטליה, היה השף של פרונטו, של איל פאצו הזכורה לטוב, טוטו (לכמה דקות), רדיו רוסקו ואולי עוד כמה מסעדות איטלקיות ששכחתי. ברדיו רוסקו קיבע סופית את מעמדו כמלך הפיצות המקומי.
בשנים האחרונות עוסק שטרום בעיקר בייעוץ למסעדות איטלקיות ברחבי הארץ. לכן השמועה שפתח בית קפה איטלקי, דווקא בית קפה (עם פיצה, בטח שעם פיצה) ולא מסעדה, היוותה סוג של חדשה מרעננת. זאת, כיוון שהניחוש הלא ממש פרוע שלי הניח שכך יוכל מנה להמשיך לייעץ למסעדות אחרות, עיסוק רווחי ומשתלם הרבה יותר מאשר להפסיד את כל הונך על מסעדה משלך, ועדיין לנהל מקום משל עצמך בלי לקחת סיכון גדול מדי בדמותה של מסעדה זוללת-הון.
חוץ מזה, בשביל פיצה ופסטה פשוטה, סלט ואיזה טירמיסו קטן, לא באמת חייבים להזיע בעצמך במטבח מהבוקר עד הלילה. אפשר למצוא טבח חדור מוטיבציה ונאמנות וללמד אותו את המלאכה.
הטבח של קמפנלו אכן נראה כזה. ואפילו שטרום היה כשבאנו. בדיוק חזר מייעוץ באילת.
עושה בדיוק את מה שצריך
ההשערה האופטימית שלי, זו שנשענה בעיקר על משאלת לב מפרגנת והרבה פחות על הכרת שטח שיכולה להצביע, ואכן מצביעה פעמים רבות, בדיוק על ההיפך, הוגשמה במלואה לשמחתי הרבה.
קמפנלו אכן התגלה כבית קפה איטלקי חביב להפליא שעושה בדיוק את מה שהוא צריך שזה כמעט כלום. אבל כמו שצריך. ולא צריך הרבה.
כיוון שבאותו יום לא היו נקניקים וגבינות איטלקיות מיובאים בשפע המתבקש כדי להרכיב את הפלטות שמציע המקום ממוצרים מופלאים אלו, שוב סוג של הימור בטוח ומקובל בהחלט, הזמנו...פיצה. פפרוני. בכל זאת נקניק איטלקי גם אם מייצור מקומי הפעם.
לצידה, ביקשנו סלט המכונה "לה פלטה" - עגבניות, בצל סגול, זיתים שחורים, רוקט ואורגנו. התפרענו והלכנו על גרסת ה"עם אנשובי" שמוסיפה עוד כמה שקלים למחיר. פוגרום איז פוגרום.
הפיצה הוכיחה שוב שלא בכדי זכה מנה בתואר המחייב והנכסף. נכון, בתל-אביב של היום יש כבר לא מעט פיצות כאלה, איטלקיות דקות ופריכות, אבל זה לא אומר ששטרום לא יכול להיזכר שוב במה שמן הסתם רבים אחרים לא ילמדו לעולם, איך מכינים פיצה איטלקית כהלכתה.
והוא לא שכח.
הפיצה הייתה חמה ופריכה, בצקה דק כמו שצריך, רוטב עגבניות איטלקי ומוצרלה מעל, והכל מעוטר בפרוסות נקניק פיקנטי. בקיצור פיצה פפרוני. לכאורה שום דבר לכתוב עליו הביתה אבל אנחנו ממילא השארנו את המחברת בילקוט ולא הייתה לנו שום כוונה לכתוב כלום. רק לא להתבאס. ולא היה ממה.
גם הסלט הפשוט המתובל בעדינות בשמן זית וחומץ, לא הצליח לקלקל. אני אגב, מכיר פחות אנשים שמכינים סלט טוב בתל-אביב מאשר כאלה שאופים פיצה כהלכתה. קינחנו בטירמיסו אדיר, מלא אספרסו כמו שצריך. אני הבנתי פתאום שזה היה בעצם הקפה הראשון של בני. נו טוב, בשביל טירמיסו כזה, שווה להזרים קצת קפאין בוורידים של הילד.
שליש בירה מורנה איטלקית מהחבית, בקבוק מי פררלה מוגזים, אספרסו קצר ומדויק לקינוח ואנחנו מוכנים להמשך הדרך, אל המיניבוס שאחרי האוטובוס. לו הייתי גר ממש קרוב, הייתי בא כל יום לקפה וכוס בירה, וגם זה רק כיוון שאין לי כסף לאכול סלט ב-45 שקל כל יום. קמפנלו הוא יופי של קפה, ממש לא מסעדה. וככה זה צריך להיות.
ברוך שובך מר שטרום.
קמפנלו: בן יהודה 230, פינת שדרות נורדאו, תל-אביב. 03-5445558, א'-ה', שבת 07:30-00:00, ו' 07:30-20:00
מחירים:
סלט לה פלטה - 45 שקל
פיצה פפרוני - 42 שקל
טירמיסו - 34 שקל
1/3 בירה מורנה - 24 שקל
פררלה גדול - 25 שקל
אספרסו - 9 שקלים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
