עלילות האגו במזרחי-טפחות

מזרחי-טפחות מציג: תככים אישיים, כסף, פוליטיקה ובנקאות. כמה סיפורים מקבילים שלכאורה לא קשורים - אבל סופם מי ישורנו. אם הכול באמת כל כך ברור, שחור- לבן, תחמנים-ותמימים, מה קורה מאחורי מה שרואים ושומעים? האם אכן מתחבאת קופסה שחורה שתיכף תתפרץ? ועיקר העיקרים: לאן זה מוביל את הבנק המצליח במדינה? לאן זה מוביל את הבעלים שלו, המנהלים והדירקטורים שלו, ואת הבנקאי הכי מצליח?

יונס ובייגה

סיפור אחד: אלי יונס, מנכ"ל מזרחי-טפחות. תוקפני, יהיר, מצליח, שתלטן, אוהב ומקבל שכר גבוה מאוד. מולו אברהם שוחט. בוגר, רך מראה, חי שנים בערד, צנוע, פעמיים שר אוצר, ועוד קוראים לו בייגה. זה יונס שהוציא מכתב "אלים" לשוחט, למרות ואחרי ששוחט נענה לבקשת בעל הבית אייל עופר, והודיע כי לא יציג את מועמדותו לבחירה חוזרת בדירקטוריון בנק המזרחי (אכן שחצן, אבל לא אוויל. למה הוא היה צריך את זה?)

זה שוחט שאומר שאם לא רוצים אותו הוא לא מכריח אף אחד, שהוא מוכן ומזומן לבוא לבדיקת פוליגרף. זה הצד שלו שטוען שהכול בגלל הכסף ליונס, והוא בכלל התנגד כל השנים לשכר המפוצץ של המנכ"ל (מי שמע על זה קודם?) זה יונס שאומרים שהמפקח על הבנקים יבדוק את התנהלותו. זה שוחט שיכול לספר למפקח כמה דברים מעניינים... האם יונס נהפך לביטוי הכי אמיתי של ההפרדה הריאלית-פיננסית?

לעמדת יונס, שוחט והדירקטור דב מישור הפריעו לבנק לעשות עסקים עם יבואני הרכב קרסו, שכן השניים דירקטורים גם בבנק וגם בחברה הריאלית הזו. ושוחט? לדעתו זה לא מפריע. הוא לא הבין שאם הוא לא יכול לשבת בדיונים שמתבטלים זה אחר זה, שיש לו ניגוד עניינים, הוא חייב לעשות סדר בסידור העבודה שלו.

הסכסוך המשפחתי

סיפור שני: הירושה הכבדה והמעיקה שהטיל יולי עופר ז"ל, כאשר העדיף את בתו ליאורה על פני בנו דורון, עלולה לפוצץ את ההחזקה המשותפת של המשפחה בבנק, ועם הזמן אולי גם לפלג ולפרק את גרעין השליטה כולו שמתחלק בין בני הדודים ליאורה, דורון ואייל עופר לצד משפחת מוזי ורטהיים.

הלחץ גובר

סיפור שלישי: בעל מניות פרטי בחברת מליסרון, חברה-אחות של מזרחי-טפחות, הגיש בקשה לתביעה נגזרת נגד החברה, בטענה כי דמי הניהול לליאורה וחברות בשליטתה הוגדלו באופן לא סביר וללא אישורים נדרשים בחוק ("גלובס", 26.8). הלחץ על משפחת עופר מתגבר.

מחול השדים

סיפור רביעי: היו"ר, יעקב פרי, מול סביבתו הקרובה ביותר של מוזי ורטהיים. פוליטיקה, יצרים וכסף שמשליכים מובילים לכל העניינים האחרים. זה התחיל בינואר 2011, כאשר פרי הצטרף אז לגל הביטחוניסטי שסבב את ציפי לבני, והתפקד לקדימה.

באותו רגע החל מחול שדים, עד כמה נכון וראוי ליו"ר בנק להיות מזוהה פוליטית, להתפקד למפלגה, ועוד לאופוזיציה. עיקר הביקורת הופנתה באמצעות שניים: אברהם נתן, שהיה דירקטור בבנק מטעם ורטהיים ב-2003-2006, ובמארס 2011 מונה על ידי ורטהיים להחליפו בתפקיד יו"ר דירקטוריון זכיינית ערוץ 2 קשת. לצדו גדעון סיטרמן: ב-2000 מונה למנהל עסקים ראשי של קבוצת מוזי ורטהיים, ב-2006 היה מנכ"ל משרד התחבורה, כיום דח"צ במזרחי-טפחות בהמלצת ורטהיים, באחרונה מונה ליו"ר דירקטוריון חברת נמל אשדוד.

נתן וסיטרמן, מקורבים מאוד למשפחת ורטהיים, פעילים בכירים בליכוד, ונחשבים למי שמיומנים בדרך הסלולה למשרדי האוצר ורה"מ ולח"כים בעניינים כאלה ואחרים. לפרי הגיעו שליחים בבקשה שיודיע כי הוא מתנתק מקדימה, משום שהבנק עלול להינזק. פרי סירב. המצב הגיע לכך שקודקודי הבנק נחלקו לשני מחנות: פרי משמאל, סיטרמן מימין. כל צד ותומכיו. כל צד וחששותיו.

יונס תומך בפרי שמאפשר לו לעשות כל מה שהוא רוצה ולא מתערב, אבל בהחלט לא מוכן להתעמת עם הדירקטוריון בגללו. גם משפחת עופר תומכת, שכן הזוגיות בין פרי ליונס מוכיחה עצמה בשגשוג הבנק, אבל גם המשפחה לא רוצה להיראות מסוכסכת עם מפלגת השלטון. לא בהירה עמדתו של ורטהיים, אבל אומרים שאנשים מטעמו הביעו לא פעם אי-שביעות רצון מהפרגון ההדדי הבולט בין יונס לפרי, ובין יונס למשפחת עופר ונציגיה.

הפרשה מסתבכת

בחזרה להתחלה: פרשת יונס-שוחט - שהתחילה כבלתי-קשורה בעליל לפרשיות האחרות - הולכת ומסתבכת; כל האינטרסים, מכל הצדדים, מנצלים סיטואציות ומתחילים להתחבר. הדלפות; מסמכים; הדרישה של פרי לביצוע פוליגרף בקרב כל הדירקטורים (ראש שב"כ לשעבר קיווה שבהזדמנות הזו גם מתנגדיו ייחשפו...) נדחתה על ידי המפקח על הבנקים; דיבורים על דירקטוריון שמתקשה לתפקד, עד כדי חזרת הדיבורים שפרי יעזוב את התפקיד לקראת השנה הבאה. מי יחליף אותו? יונס.