משימה בלתי אפשרית

שנת המשפט החדשה שתיפתח ביום ראשון הקרוב, 2 בספטמבר, היא השנה הראשונה שבה יצטרכו השופטים ליישם את "החוק להבניית שיקול-הדעת בענישה" (תיקון 113 לחוק העונשין), שנכנס לתוקף בחודש שעבר, ביולי 2012.

החוק קובע מספר שלבים שעל השופטים לנקוט בהם, בבואם להעניש נאשמים שהורשעו בפלילים.

על-פי החוק, יצטרך מעתה, בין היתר, שופט הדן בעונשו של עבריין לקבוע תחילה מתחם ענישה כללי, שאינו מביא בחשבון את נסיבות הנאשם שמולו, ורק בשלב הבא להביא בחשבון את הנסיבות האישיות של הנאשם. חוק הבניית שיקול-הדעת בענישה נועד למטרה ראויה וחשובה: ליצור שוויון ואחידות בענישה ולמנוע מצב שבו אדם אחד מקבל עונש שונה לחלוטין מהעונש שמקבל אדם אחר שהורשע בביצוע מעשה דומה.

אולם, למרבה הצער, החוק הוא קשה מאוד ליישום, ולמעשה הוא דורש מהשופטים לבצע מהלך מחשבתי שהוא מנוגד לטבע האנושי.

ניקח שני מקרי קיצון שידגימו את הקושי שטומן בחובו החוק. המקרה הראשון הוא זה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, שהורשע לפני כחודשיים בביצוע עבירה של הפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות. על-פי החוק החדש , יצטרכו שופטיו בביהמ"ש המחוזי בירושלים, לגזור את עונשו רק לאחר שיקבעו תחילה מתחם ענישה המתעלם מזהותו של אולמרט. אך האם השופטים יהיו מסוגלים לעשות זאת? נראה שלא. הואיל ושופטים הם בני-אדם ולא רובוטים.

בין אם ירצו ובין אם לא, דמותו של אולמרט, והעובדה שזו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה ניתן גזר-דין לראש ממשלה לשעבר ויתר נסיבות המקרה, יעמדו לנגד עיניהם כל הזמן. לשופטים לא תהיה ברירה אלא להתחשב בכך שמדובר באולמרט, בבואם לקבוע את מתחם הענישה שבתוכו יינתן העונש.

אבל הקושי הרב ביישום החוק, צפוי לבוא לידי ביטוי גם במקרים "רגילים", ולא רק במקרים מורכבים וחריגים דוגמת משפט אולמרט. קחו למשל מקרה (שהוא לצערנו נפוץ במחוזותינו) שבו אדם פורץ לדירה של קשישה, מכה את הקשישה ושודד אותה. מהו מתחם הענישה שמגיע לעבריין שפל שכזה? ודאי תאמרו כי צריך לשלוח את הנבל לכלא לשנים ארוכות.

אך מה תאמרו אם אותו עבריין הוא בכלל שכנתה הקשישה של המותקפת שהיא אפילו זקנה יותר ממנה וכי בין השתיים התלהט ויכוח שבו הכתה הקשישה הראשונה את השנייה במטאטא יומיים לפני המקרה הנדון כעת? האם אותו מתחם ענישה שמתאים לתוקף האכזרי שדמיינתם קודם לכן מתאים גם לקשישה ש"החזירה מכות"?

חוק הבניית שיקול-הדעת בענישה נועד לקדם מטרות נעלות, אך הוא מתעלם מהעובדה שהשופטים הם אנושיים, למרבה המזל, ובני-אנוש אינם יכולים לנתק עצמם מזהותו ומנסיבותיו של האדם שעליהם לגזור את דינו בכל שלבי תהליך גזירת העונש. עם זאת, דווקא חוסר היכולת של השופט לנתק את עצמו מהנסיבות הייחודיות של כל מקרה ושל כל אדם שהוא שופט, הוא שמקנה ערך מוסרי ונטל מוסרי על מלאכת הענישה.

את הקושי הטמון ביישום החוק להבניית הענישה אפשר לסכם בדברים שאמרה שופטת ביהמ"ש המחוזי בת"א לשעבר, ד"ר עדנה קפלן-הגלר: "אם ילדה אינטליגנטית כמוני צריכה לקרוא את החוק הזה כמה וכמה פעמים כדי להבין אותו, אז זה חוק לא טוב. החוק הזה הוא בבחינת 'דחליל שאין עליו בגדים ראויים'".