ניתוח "גלובס": האם הגברת שקיפות תוריד את השכר בבנקים?

1. מאחורי הנחיות טכניות ומכתבים יבשים של בנק ישראל, מסתתרת לעתים דרמה גדולה. כך למשל, מכתב תמים שנשלח בשבוע שעבר מהפיקוח על הבנקים לחמשת הבנקים הגדולים. במכתב נדרשו הבנקים להעביר לפיקוח על הבנקים עד סוף ספטמבר את התפלגות השכר של העובדים. הנתונים נדרשים ברמת פירוט של שש רמות שכר, ובכל קבוצה יש לציין את מספר העובדים בה ואת סך הוצאות השכר.

ההתפלגות היא לפי הרמות הבאות: עלות שכר חודשית של 5,000 שקל לכל היותר; 5,000-10,000 שקל; 10,000-17,500 שקל; 17,500-30,000 שקל; 30,000-60,000 שקל; ויותר מ-60,000 שקל.

מדובר בדרישה תקדימית וחריגה. תחילה, הנה כמה תהיות: (1) בנק ישראל כלל אינו מבקש את נתון השכר החציוני, שממנו ניתן ללמוד על רמת השכר בבנקים ולהשוות ביניהם. (2) הבנקים אמורים להעביר רק את נתוני הבנק עצמו, ולא נתונים מאוחדים של הקבוצה, כלומר ללא חברות-בנות. לפחות בשני בנקים, דיסקונט והבינלאומי, חלקן של החברות-הבנות משמעותי, כך שתיווצר הטיה בנתונים. (3) מדוע בנק ישראל דורש את הנתונים רק מחמשת הבנקים הגדולים, ולא גם מבנק איגוד ובנק ירושלים?

2. מה עומד מאחורי הדרישות של זקן? המפקח מוטרד מהיעילות הנמוכה בבנקים (יחס ההוצאות התפעוליות להכנסות עומד בממוצע על כ-70%), אשר נובעת בעיקר מרמות השכר הגבוהות, שמהוות כ-60% מהוצאות הבנקים. הבנקאים נחשבים לקבוצת השכירים מקבלי השכר הגבוה ביותר במשק.

מהדוחות הכספיים של 2011 עולה כי ההוצאות לשכר במערכת הבנקאית עמדו על 17.1 מיליארד שקל - עלייה של 6% בהשוואה ל-2010. עלות השכר החודשי הממוצע של 50 אלף עובדי הבנקים הגיעה ב-2011 לשיא של 28,100 שקל לעובד. זו עלייה של 1.8% בהשוואה ל-2010. לשם השוואה, בענף הביטוח עלות השכר הממוצעת של העובדים היא כ-18 אלף שקל בחודש, כשליש פחות.

למעשה, מ-2003 עלתה עלות השכר של עובדי הבנקים ב-21%. הוצאות השכר השנתיות עלו מאז ב-6 מיליארד שקל בקירוב. סיבה עיקרית לעלייה היא מנגנון "הטייס האוטומטי" בהסכמי העבודה. מנגנון שמביא ברוב הבנקים לעלייה פרמננטית בהוצאות השכר, ללא תלות במצב העסקי.

3. סוד גלוי הוא שבבנקים יש פערי שכר גבוהים. הנתון של ממוצע השכר, שאותו ניתן לחלץ כיום מהדוחות, לא משקף את המצב האמיתי, שבו עובדים רבים מקבלים משכורות נמוכות המתקרבות לממוצע השכר במשק. הפערים בולטים בין כמה קבוצות: הקבוצה הראשונה בין עובדים ותיקים לצעירים. בין עובדים בחוזים אישיים הנהנים מחוזים מפנקים, לעומת עובדים בהסכם הקיבוצי. בנוסף יש פער גדול בין עובדים בבנק עצמו לעומת עובדים בחברות-בנות, שם המשכורות נמוכות בשיעור משמעותי.

בהנחה סבירה, שבנק ישראל לא מתכוון לשמור את נתוני השכר שיאסוף רק לעצמו, אלא לפרסם אותם (לחילופין יורה לבנקים להרחיב את פירוט נתוני השכר בדוחות) ניתן יהיה לדעת כעת, באופן פומבי ורשמי, עד כמה פערי השכר גבוהים. לשקיפות זה טוב, אבל מה עם יחסי העבודה?

ידוע כי הסכמי עבודה קיבוציים לא ניתן לפתוח, אך נראה שבבנק ישראל מאמינים שהגברת השקיפות היא צעד שיתרום להורדת עלות השכר. האם כך יקרה? האם הגברת השקיפות ופרסום נתוני שכר עובדים בפירוט כה רב יפתרו את הבעיה? להערכתנו לא. צעדי בנק ישראל עלולים לזעזע את המערכת העדינה של יחסי העבודה; פרסום התפלגות השכר עלול לפתוח תיבת פנדורה.

פרסום הנתונים עלול ליצור זעזוע בין ראשי ועדי העובדים לעובדים הזוטרים, שיגלו כמה הם מקופחים מול עובדים ותיקים. ההתמרמרות עשויה לדחוף את הוועדים לדרישות שכר גבוהות, ולהגביר את המיליטנטיות שלהם. אמנם כולם מודעים למצב הרגיש - להאטה במשק, לציפייה מהבנקים להתייעלות ולביקורת הציבורית על השכר בבנקים - ולכן יתכן שהוועדים לא ייצאו למלחמה בטווח הזמן הקצר, ואולם בטווח הזמן הבינוני ייווצר לחץ להעלות את השכר של העובדים ברמות השכר הנמוכות, בה בעת ששכר העובדים הוותיקים והבכירים, שחתומים על חוזה אישי, לא יקוצץ. התוצאה תהיה עלייה בהוצאות השכר בבנקים, ולכך בבנק ישראל בוודאי לא התכוונו.

הבנקים נחשפים, בבתי ההשקעות מתחבאים

הדרישה מהבנקים להעביר התפלגות נתוני שכר בפירוט הנדרש חריגה מאוד מהמקובל. אף מגזר במשק, כולל המגזר הציבורי, לא נדרש לגילוי מפורט כל כך של נתוני שכר. עקרונית, ניתן לטעון כי מי שמנהל כספי ציבור צריך לגלות שקיפות גבוהה. ואולם בפועל, הדרישות מהבנקים הרבה יותר נוקשות מהדרישות מחברות הביטוח ובטח מבתי ההשקעות, שלא מדווחים כלום לאף אחד. מישהו יודע כמה מיליונים מרוויח חגי בדש, מנכ"ל פסגות?

בתי ההשקעות נהפכו בשנים האחרונות שחקן מרכזי בניהול כספי הציבור: הם מעסיקים אלפי עובדים, מנהלים מאות מיליארדי שקלים מכספי הציבור ואחראים למחצית מהאשראי העסקי. ואולם בכל הקשור לשקיפות, דבר לא השתנה. אין כיום רגולטור שמפקח בצורה מסודרת על בתי ההשקעות, הפיקוח הנוכחי, הרופף למדי, הוא רק על המוצרים (קופ"ג, קרנות נאמנות וכיוצא באלה) שהם משווקים.

בתי השקעות שאינם ציבוריים, דוגמת פסגות שמנהלת כ-150 מיליארד שקל, כלל לא נדרשים לפרסם דוחות כספיים, ובוודאי שלא נדרש גילוי לגבי רמות השכר או שכר הבכירים. בשנים האחרונות ראינו לא מעט בעלי תפקידים בחברות ציבוריות - כמו דש איפקס, כלל פיננסים ומגדל שוקי הון - שמרוויחים מיליוני שקלים בשנה, הממומנים מהחסכונות שלנו. בגופים לא ציבוריים אין לנו מושג מה קורה.

שכר דרגי הביניים, מנהלי קרנות נאמנות, מנהלי קופות גמל ובכירי גופי הברוקראז' והחיתום במרבית בתי ההשקעות גבוה משכר של מנהל חטיבה בבנק. אך בה בשעה שהבנקים נדרשים להציג תוכנית תגמול מפורטת - כולל מרכיבי בונוס שלילי - ולפרסם אותה, בתי ההשקעות יכולים לפעול כאוות נפשם, ללא מגבלה וללא פיקוח.

הצעד האחרון של המפקח זקן מחמיר את הדרישות מהבנקים. ראוי שרשות ני"ע והמפקח על שוק ההון באוצר יישרו קו, ויפעלו לצמצם את הפער ההולך וגדל בין הפיקוח על בנקים לשאר השחקנים שמנהלים את כספינו.

 הוצאות שכר