לקוחה נאמנה להוט עד מותה ואחריו

תחילת אוגוסט, זמן קצר לאחר מות חמותי חסיה טריבטיש זכרה לברכה, עוד כמה שעות תחל הלוויה. פתאום מצלצל הטלפון, מספר חסוי. "שלום, חסיה?". "לא, חסיה נפטרה". "מדבר נציג הוט. אנחנו בדרך להתקין לה קו אינטרנט וטלפון". "היא כבר לא זקוקה להם, כמו שאתה בוודאי מבין. אולי, אם אנחנו כבר מדברים, תנתקו אותה?". "אנחנו משתתפים בצערכם. העניין יטופל".

יומיים אחרי תום השבעה הנייד שוב מצלצל. "שלום, חסיה?". "לא, חסיה נפטרה". "מדברים משימור הלקוחות של הוט, הבנתי שאתם רוצים להתנתק. אפשר לדעת למה?". הסברתי בסבלנות וציינתי שעד כמה שאני יודעת, הוט טרם רישתה את גן עדן. "אה, הבנתי", אמרה הנציגה החביבה, "משתתפת בצערכם".

עוד יומיים עברו. שוב טלפון. "שלום, חסיה?". "חסיה נפטרה. הוט, נכון? מה הפעם?". "אנחנו באים לנתק את הכבלים". תודה, אמרתי. לפחות המצב הופנם. למחרת בצהריים, שוב טלפון: "שלום, חסיה?". הפעם איבדתי את זה. התחלתי לצעוק שהגיע הזמן שמישהו יעדכן בהוט את המחשב, עניין של 5 אותיות, "נ-פ-ט-ר-ה". "אוי, סליחה, אני משתתף בצערך", אמר הנציג. "התקשרתי להודיע שנבוא מחר בבוקר לקחת את הציוד". "עם מי תיאמתם?", התעניינתי. "עם חסיה", אמר הנציג. אנחנו נדע מי התנקש בקנדי לפני שהתעלומה הזו תבוא על פתרונה.

זה לא נגמר. בחמישי שעבר, החל משעה 12, התחיל מבול של טלפונים בהפרש של רבע שעה זה מזה. כולם חיפשו את חסיה. בשלב כלשהו כבר הפסקתי לענות, והשיחות נפסקו.

השקט נשמר רק לזמן קצר, אבל בראשון השבוע שוב צלצל הטלפון: "שלום, רשום אצלנו שחסיה נפטרה. אולי מישהו אחר במשפחה רוצה את המנוי?". ביקשתי לדבר עם המנהל. הנציג לא הסכים, אז אמרתי שאני רוצה 3 מנויי טריפל, ושאני מוכנה לעשות את זה רק מול המנהל.

בתוך שתי דקות מישהו ממחלקת מכירות היה על הקו. הצגתי את עצמי. אמרתי שאני עיתונאית ב"גלובס" ושכבר ביקשתי תגובה מהחברה, ושאלתי למה הם ממשיכים להטריד אותי. בתגובה הוא פשוט ניתק.

מהוט נמסר בתגובה: "אנו מתנצלים בפני משפחת המנוחה על ההתנהלות שחוותה. ראוי לציין כי אין זו מדיניות החברה, והנושא נמצא בתחקור על מנת למנוע הישנות בעתיד".