האופציה הטורקית נפתחת

טורקיה חורקת שיניים מסיבה מפתיעה. התאפקותו של ברק אובמה מעצבנת אותה. חתן פרס נובל לשלום, האיש השונא דרמות ומעדיף "להנהיג מאחור" (הביטוי המפורסם של ימי המרד הראשונים בלוב), אינו להוט להתערב במלחמת האזרחים הסורית. בוודאי לא בשלהי תקופת כהונתו הראשונה, כאשר חייו הפוליטיים תלויים לו מנגד.

טורקיה הייתה מוכנה זה מכבר, כנראה, לכבוש חלק מן המרחב האווירי של סוריה, כדי ליצור מובלעת "למען הפליטים". מובלעת כזאת תהפוך כמובן למדינה דה-פאקטו ולקרש-קפיצה למורדים. היא תקרב את קיצו של אסד - אבל תפתה את איראן להתערב, ותעמיד את יחסי רוסיה עם המערב במבחן שלא היה דוגמתו מאז ימי המלחמה הקרה.

בימים האלה, בנימין נתניהו יכול להמתיק סוד עם טאייפ ארדואן. כמה שהשמאלני המפונק הזה, אובמה, נמאס עלינו, הוא לא למד שום לקח היסטורי, הוא מפחד מפני רודנים. כך יוכל ראש הממשלה להגיד, וארדואן יוכל להנהן. מיט רומני הוא תקוותנו היחידה, הם יסכימו.

אלא אם כן ייתקפו נתניהו וארדואן השראה, ויחליטו שבהיעדר מנהיג של ממש בוושינגטון, הם יקבלו עליהם את ניהול השכונה.

אם אתם תיכנסו לסוריה מצפון, יבטיח נתניהו לארדואן, אנחנו נחפה עליכם מלמעלה; אם תסתבכו על הקרקע, אנחנו נצטרף. אתם רוצים את ראשו של אסד, אנחנו רוצים להדוף את איראן מזרחה. אתם מפחדים מפני הכורדים, הזוממים ליצור מדינה אוטונומית בצפון סוריה; אנחנו מפחדים מפני החיזבאללה. אנחנו דווקא מחבבים את הכורדים. אתם דווקא מחבבים את החיזבאללה. אבל אנחנו נקריב את הכורדים, ואתם תקריבו את נסראללה, ותפסיקו להתחבק עם החמאס.

עשינו עסק? נתניהו וארדואן יתקעו כף ויאחלו איש לרעהו הצלחה בטווח הקצר וכישלון חרוץ בטווח הארוך. מקווה שלא נתראה עוד, הם יגידו זה לזה, ויחייכו חיוך מזרח תיכוני.

הבריתות שסימאו את עינינו

בריתות במזרח התיכון, למדה ישראל על בשרה, אינן שוות את הנייר שעליו התייבש הדיו. תוחלת חייהן תלויה בקפריזות של עריצים, או בנטרול של מכניזמים דמוקרטיים.

הברית המהוללת עם טורקיה, שסימאה את עיני הממסד הפוליטי-צבאי-כלכלי בישראל במשך שנים, נישאה על כידוניהם של גנרלים טורקיים שמנים. הכול טעו להניח, במיוחד הגנרלים, שהם כל-יכולים. כל-כך כל-יכולים, עד שאיש לא יעז להעמיד אותם במבחן. ויום אחד איש העז, והגנרלים הטורקיים התפזרו לכל רוח. המפזר, הלוא הוא טאייפ ארדואן, חיכה קצת לפני שפיזר גם את הברית.

והברית הגדולה עם איראן, בבת עינה של ישראל בשנות ה-60 וה-70, הייתה תלויה כולה ברצונו של עריץ יהיר, שהשתכר מחמת הכוח, והאמין באמת ובתמים שהעם אוהב אותו. ידיו רעדו כאשר נודע לו ההפך. תארו לעצמכם מה היה קורה אם בית אסד היה מושל בטהראן ב-1978, לא בית פהלאווי.

הייתה גם ברית היסטורית עם אתיופיה של הקיסר היילה סילאסי. היא השלימה את חגורת הבריתות ה"פריפריאליות" שהגה דוד בן גוריון. היא לא הסתיימה באותו האופן. הקיסר הזקן והמושחת הופל ב-1974, ויורשיו הרצחניים אימצו אידיאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית פרו-סובייטית. אבל הרומן עם ישראל נמשך, בהפסקות, עד נפילתם, ב-1991. יורשם, עריץ פרגמטי אשר מת בשבוע שעבר, היה שותף סביר.

היו גם בריתות-משנה עם מיעוטים לא-מוסלמיים או לא-ערביים: הכורדים של עיראק (אבל לא הכורדים של טורקיה או של איראן); הנוצרים המארונים של לבנון (אבל לא האורתודוקסים); הנוצרים של דרום סודאן, הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו כי יום אחד תהיה להם מדינה עצמאית.

במשוואות מזרח תיכוניות כלשהן, ישראל עדיין מבוקשת. נסיכי המפרץ הפרסי מתפללים לשלומה. אחד מהם אמר לאורח אמריקאי, ברגע של חוסר דיסקרטיות, "אנחנו נהיה עם הישראלים באותן החפירות נגד איראן". לא בטוח שישראל הייתה רוצה להתחלק בחפירותיהם.

יום אחד אולי נצטער

האם אפשר לחדש את הברית עם טורקיה על יסודות פרגמטיים ונסיבתיים? האם אפשר להתגבר על איבתו האישית של ארדואן ל"מדינה הפיראטית" (כפי שקרא לה לאחר ההתקפה על משט עזה)? וגם אם אפשר להתגבר על האיבה האישית, האם ארדואן יסתכן באיבתו של מיעוט גדול מבין המוסלמים בארצו, האלווים (Alevi), ענף של האיסלאם השיעי, המונים אולי 15% או 20% של האוכלוסייה? משורותיהם נשמעו קולות תמיכה באסד בחודשים האחרונים. ישראל סמוכה מאוד אל פסגת חוסר הפופולריות בטורקיה, ושותפות איתה תהיה לצנינים גם בעיני סונים רבים.

אף לישראל יש סיבות לחשוש מפני שותפות כזאת. סוריה שלאחר אסד תהיה סמוכה על שולחנה של טורקיה, פוליטית, צבאית וכלכלית. זה יכניס את טורקיה אל לב הסכסוך הישראלי-ערבי, לרעת האינטרסים של ישראל.

אף על פי כן, ההיגיון של שותפות כזאת בטווח הקצר אינו צריך הסברים. היא תנחיל תבוסה היסטורית למה שאיראן מכנה "ציר ההתנגדות". היא תעצור את הגל השיעי, שאיוולת ישראל בלבנון ואיוולת ארצות הברית בעיראק עזרו ליצור. היא תחליש היסטורית, אם גם לא תסיר מעיקרה, את סכנת החיזבאללה. יום אחד עלולה לצמוח ממנה סוריה סונית חזקה ומאיימת. יום אחד אולי נצטער שאפשרנו אותה. ביום ההוא יהיה על ישראל לחפש קשר מקייאוולי חדש נגד המציאות. במזרח התיכון היא תמיד תמצא אותו. מי יודע, אולי הוא אפילו ידבר פרסית.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com