פראג למתקדמים: ביקור במקומות השלווים והלא מוכרים של העיר האגדית

ב-1968 הייתי סטודנט בפריז. "האביב של פראג" מילא אותנו חדווה אדירה. ב-21 באוגוסט 1968 פלשו הסובייטים ושותפיהם לצ'כוסלובקיה. החלטתי לנסוע לשם ולהצטרף להפגנות נגד הכובש. אבל מכיוון שעבדתי בשגרירות ישראל, ופראג שרצה סובייטים לא-ידידותיים, הוזהרתי שלא לנסוע. מאז אני בדרך לפראג, ורק באביב הנוכחי הגעתי לשם.

יש לי סימפטיה לפראג מסיבות היסטוריות וספרותיות. אציין אחת: הרכש שנשלח מצ'כוסלובקיה, דרך שדה תדלוק עלום בקורסיקה, הציל את ישראל בכך שהקים לה יש מאין חיל אוויר.

במרוצת השנים התגבש בעיני רוחי דימוי מסוים של העיר, וכדי לעשותו מציאותי יותר רכשתי וקראתי את המהדורה המעודכנת (2012) והמקוצרת של ספרה של אביבה לורי, "התענוגות של פראג". הקריאה הכניסה אותי בסוד העיר. כמי שכתב ספרי מסע המושתתים על תחקירי שטח, אני יודע להעריך את העבודה שעשתה.

לורי כתבה לא רק על סמך ידע עצום, אלא גם מאהבה עמוקה לעיר שקל לאהוב. אבל אני, אורח בא לרגע - שבוע שלם, שמעתי שזה "יותר מדי", ולדעתי זה רק המתאבן לביקור שני נינוח יותר - גיבשתי לי פראג מעט שונה משלה, שילוב של הסתכלות אישית וניסיון תיורי. פראג, לא של המונומנטים הגדולים שעדרי תיירים פוקדים אותם מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אלא של מקומות שלווים ככל האפשר.

ארט נובו וקוביזם

פראג היא לא העיר שחלמתי, אבל יפה לא פחות מהדימוי. ומשום מה, חשבתי שם הרבה על ברצלונה. מופרך? לא כל-כך. המוזיאון הראשי של פראג הוא הרחוב, כמו בברצלונה. המון פיסול, ובעיקר חזיתות בתים מרשימות בסגנון ארט נובו, כמו בברצלונה. שם מכנים זאת מודרניסמו, אבל מדובר באותו גל שהוא בן כמאה שנה, בממוצע, ששטף את אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה ונקרא אדוארדיאני באנגליה, בל אפוק בצרפת. כל תרבות לאומית הטביעה בה חותם שונה בתחומי האדריכלות, האמנות והעיצוב.

המודרניסמו שימש במודע ככלי בשירות הלאומנות הקטלונית המתעוררת. הגאונים גאודי, דומנק אי מונטאנר ופואיג אי קטפלך בנו יצירות מטורפות, לפעמים, שהיום הן מוקד המשיכה העיקרי של ברצלונה. בפראג, ארט נובו מזוהה בעיקר עם השם אלפונס מוחה, אמן בחסד עליון, שספג השפעות בפריז והשפיע על הארט נובו בכלל, היה מאהבה של שרה ברנאר וצייר את הכרזות היפהפיות למחזות שהיא שיחקה בהן.

מי שמתעניין בארט נובו כמאפיין חשוב של פראג מומלץ מאוד שיבקר במוזיאון מוחה. אדריכלות הארט נובו נפוצה ברחבי העיר. סגנון נקי, לא משתולל, מאופיין היטב - כך שלמרבה האבסורד, דווקא "הבית הרוקד" של פראנק גרי, שנבנה סביב 1995 על שפת הוולטאבה, מהווה, באיחור של מאה שנים ובסגנון אחר לגמרי, נופך טירוף בנוסח גאודי בפראג... ואולי גם בית הכנסת ירושלים מ-1906, ליד כיכר הרפובליקה, שעטנז מדהים, של ארט נובו ושל סגנון מורסקי: תחשבו על סגנון אנדלוסי אחרי "טיפול" של גאודי. העיר שופעת בתי קפה ארט נובו יפהפיים, כמו אימפריאל המדהים, ומלונות כמו פאז'יז' (פריז). מוצאים פריטי ארט נובו בכנסיות שחודשו לפני מאה שנה, כמו ויטראז' של מוחה בקתדרלה שבמצודה, ובפיסול ברחוב.

עוד סגנון, שולי אבל ייחודי לעיר: הארכיטקטורה הקוביסטית. הקוביזם נולד בפריז ב-1906, על הבדים של פיקאסו ושל בראק, ובא לידי ביטוי בציור ובפיסול, בעיקר. בפראג, חבורת יוצרים "מתחה את המותג" לארכיטקטורה, ופה ושם נתקלים בבניינים גדולים, די משונים למראה, לפעמים עם ראש רחב מהגוף. מוזיאון הקוביזם הקטן שבבניין הקוביסטי "המדונה השחורה" מומלץ למתעניינים בסטייה הסגנונית הזו, וגם בית הקפה שבקומה הראשונה, שנעים לשבת על מרפסתו עם בירה טובה ולצפות מטה.

אתרים של רוגע

המקומות שאהבתי בפראג הם אתרים של רוגע. ראשית, אולם הספרייה הנפלא בסגנון בארוק-רוקוקו מראשית המאה ה-18 בקומה השנייה של ה"קלמנטינום", המרכזי מאוד. לא ידעתי שהמקום כה מרהיב, אבל איזה חוש שישי והקשר הידוע בין המקום לתוכנים הדגולים טיכו בראהה וקפלר שפעלו שם, וזכרו של התוכן היהודי דוד גנץ, גרמו לי לרכוש כרטיס. מטפסים במדרגות ברזל לולייניות וצופים מהפתח במראה המפעים: פריט מופלא של אמנות העיצוב בלב עיר של אמנות, ובמרכזו גלובוסים עתיקים, אסטרונומיים וגיאוגרפיים. איש לא רצה לעזוב.

קרוב מאוד להמולת גשר קארל, באי השליו קאמפה, נמצאים הגן שאפשר להשתרע בו על הדשא למנוחה בין פראגאים ופראגאיות (הא, הפראגאיות, הפורחות באביב, מסממני היופי המובהקים של העיר) והכיכר הקטנה עם המסעדות ועם המלונות הקטנים. לא רחוק משם, רובע בתי הקפה והמסעדות, מאלה סטרנה וכיכר מלטה. על גדת הנהר יש שגרירויות ובתי מלון יפים - חן ורוגע כמה עשרות מטרים מההמון היורד מהמצודה. גם המראה של הוולטאבה, של האיים מעל גשר ז'יראסקוב ושל הנוף היפהפה הנשקף משלושה שולחנות קטנים לפני הכניסה לגשר לג'י הוא מפעים. נוף הנהר דרומה, מבעד לגפנים - כן! בוישרהאד. ואם הזכרנו את וישרהאד, בית הקברות של אישי הרוח בכיכובם של סמטאנה, דבוז'ק, צ'אפק ואחרים - מרגש. אהבתי מאוד את הגן הפרנציסקני - נווה שלווה בלב אחד הרבעים הכי סואנים בפראג - ואת כנסיית יעקב הקדוש, כנסייה נהדרת, קצת צדדית, לא הרחק מכיכר הרפובליקה. ולא פחות, בירה מאסטר עם נקניקיות על מרפסת בית הקפה.

אופרה אחרת

במין מעגל קסמים מעיק, הצלחתה התיירותית העצומה של פראג היא בעוכרי התיירים עצמם. מספרם באתרים הנחשבים ל"מאסט" עולה על מספר הנקניקיות שזוללים בעיר ביום אחד. עדרים עוקבים אחר מנהיגת העדר, משכוכית המניפה מטרייה סגורה, והעדרים חוצים אלה את אלה, נטמעים זה בזה, וסופם שהם מתפוגגים והמשכוכית מוצאת עצמה כמעט לבדה: השאר מסתפחים אל עדר זה או אחר שחצו בדרכם.

נסבל שמשדלים תיירים בפתחי מסעדות צ'כיות המגישות את אותו התפריט, ובכניסות לחנויות של מזכרות מתוצרת סין. חמורה יותר היא הזניית המוזיקה הקלאסית בחוצות העיר. תיירים שמעו שפראג היא בירה מוזיקלית ו"חייבים לשמוע קונצרט". ברחבי העיר מתנהל שידול נמרץ של תיירים תמימים להאזין לקונצרטים המתקיימים בשלל כנסיות, שהם מלכודות תיירים. קונצרטים מזורזים של שעה בדיוק, תוכניות דומות זו לזו, מחרוזת קטעים קצרים. בכל מקום, משום מה, ויוואלדי. לפני תחילת הקונצרט, בחור בשורטס ובנעלי התעמלות הציג את נגן העוגב כטוב ביותר בצ'כיה ואת הכנר כטוב ביותר בפראג. קבוצת יפנים מאורגנת מילאה את רוב הכנסייה. אנחנו הרגשנו מרומים. אבל בעצם ידענו מראש. לפחות הכנסייה יפה.

גם הג'ז אכזב: מועדון רדוטה הוא אחד הנחשבים בפראג (יצא לו שם גם כי קלינטון ניגן שם עם האוול), אבל הג'ז ששמענו היה "לתיירים". רביעייה איכותית אמנם, אבל פרט למתופף, איש לא התאמץ לתת קטעי סולו, שעם האלתור הם מאבני היסוד של הג'ז. והמלצר כל הזמן שידל להזמין עוד ועוד אלכוהול.

המוזיקה לאוהבי מוזיקה ממש זו האופרה, זה פסטיבל האביב שאזלו כרטיסיו, הפילהרמונית שבקופתה מכרו רק מנויים לעונה הבאה. האופרה הרפרטוארית, בכל ערב יצירה אחרת, שלושה משכנות. בקופה מצאנו בנקל כרטיסים מצוינים לערב. מאדאם באטרפליי היה נפלא. האולם הוסיף לחוויה, והמחיר: 120 שקלים, שורה ראשונה ביציע השני. אבל בשביל בגינה שמול האופרה ראינו מראה קשה: צעירים מזריקים סמים בפרהסיה.

מה יש לצפות מעיר, שברובעיה המרכזיים לא ראינו שוק מזון אחד לרפואה - פרט לשוקון לתיירים בעיר העתיקה? אולי יש, אבל לא בולט, לא מזמין כמו בפריז, בברצלונה, אפילו בזגרב, שבהן ביקור בשוק הוא חוויה ייחודית. כשנוסעים בלי ציפיות, אין אכזבות. מי שאוהב מזון כבד ושמן ייהנה. מי שלא רוצה לצבור עודפי פחמימות ושומנים יטעם וילך למסעדות זרות.

לפני הנסיעה אספתי המלצות למסעדות. אבל בסופו של דבר אוכלים כשרעבים, ברובע שבו נמצאים כאשר תוקף הרעב. בשום מקום לא אכלנו רע. לא היו נפילות אבל גם לא היו ריגושים. באוכל הצ'כי יש תקן. נמנענו מכופתאות של בצק ושומן, שהן "פנינת" המטבח המקומי. הסלטים היו טריים מאוד, הנקניקיות מצוינות והבירה מעולה, וגם הבשר לסוגיו. פראג זולה מתל אביב. צלע חזיר יפה וסטייק עוף על האסכלה שבחצר מסעדת או פינקאסו ("אצל פנקס") - שם עם סיפור, שעוברים בה מאות סועדים ביום - בתוספת בירה, כרוב מבושל וסלט עלו 110 שקלים לפני שירות; 10%, תמיד, לבדוק בחשבון אם הוא כלול.

התעקשתי על מסעדה איטלקית בשם וינו דיווינו, שהייתה מקום 4 בטריפ אדוויזור. במקום שאין בו מטבח מקומי מפתה, האיטלקי הוא המטבח הזר שאפשר להסתמך עליו. אכלנו שם פעמיים. אוכל איטלקי שמבשלים שפים איטלקים במטבח הנשקף מהשולחנות שבמרתף יינות מרשים. רשימת יינות איטלקיים עצומה. חלק מהמנות היו מצוינות. עם בקבוק יין שילמנו 400 שקלים לזוג וכחצי מזה לעסקית טובה לא פחות. ערב אחד נקלענו ב-23:00 רעבים מאוד למסעדה הסינית Perly Asie ברובע היהודי, שהייתה מלאה סינים. היה טעים וזול. מסעדה מודרנית חביבה עם טראסה בכיכר הרפובליקה היא M Eating.

אכן, הביקור הראשון בפראג פתח, מכל הבחינות, את התיאבון לעוד.

ואם נחזור אל ההשוואה בין פראג לברצלונה, הרי המטבח המקומי הוא המינוס הגדול של פראג, וגם הכדורגל - איש לא נוסע לצ'כיה לראות משחק. לפראג יש נופי נהר שאין לבירת קטלוניה, ולברצלונה יש ים. המודרניסמו מרשים יותר מהארט נובו. בנקודות, ברצלונה לוקחת. במכלול הרגשי, תיק"ו.

מידע מעשי

למי שלא השיג כרטיסים

קריאה: מומלץ להצטייד בספר "התענוגות של פראג" של אביבה לורי (הוצאת אריה ניר, 98 שקלים ברשת אחת, ואבוי למחברת ונהדר לקורא, אחד משלושה ב-99 שקלים ברשת המתחרה).

התמצאות: אדריכלות ארט נובו מפוזרת ברחבי פראג, והמטייל המתבונן מבחין בה תוך כדי טיול בעיר, בין עשרות רבות של מבנים, ציבוריים ופרטיים, פחות או יותר מרשימים. ניתן לרכוש בגוגל מפה שתסייע לכם להתמצא באדריכלות המקומית תמורת 190 קרונות (כ-40 שקלים). www.kubista.cz/en/270/Map-of-Art-Nouveau-Arch.-in-Prague.html.

מוניות: זרם התיירות מוליד באופן טבעי ניסיונות של ניצול לרעה. שוב ושוב מזהירים זרים מפני נהגי מוניות העושקים תיירים; צריך לקבוע את המחיר מראש, או לבחור במונית של חברה אמינה, AAA. המשטרה מזהירה תיירים מפני כייסים, בעיקר בחשמליות, ומפני מי שמציעים עסקות מטבע הנטפלים אליך ברחוב.

מי ברז: מילא המוניות, המים במסעדות. עוד סעיף רווח. במסעדה אחת הופיע בחשבון תשלום בעד מי ברז. סירבנו לשלם. תיקנו, אבל "שכחו" להחזיר את העודף עד שהתרגזנו. בשום מקום לא הצלחנו לקבל קנקן מים רגילים. "אין לנו ברז", אמרו במסעדה. עושים הכול כדי שתרכוש מים מינרליים, בשעה שמי הברז טובים. במסעדה אחת עשו לנו "תרגיל יין" - הגישו חצי מהכמות המובטחת, והמלצר עוד התווכח.

מסעדות מומלצות: אצל פנקס, U Pinkasu, Jungmannovo nam 15/16, פראג 1; Vino Divino ,Stupartska 18, פראג 1, טל' 222311791.