את עורכי החדשות ביבי כבר ניצח

בהישג הזה ראש הממשלה יכול כבר ממש לאחוז, אין מה לומר מדובר בהצלחה מסחררת. סדר היום התקשורתי טולטל לבלי היכר, השיח הציבורי בסופו של הקיץ הזה לא מזכיר במאומה את השיח ששלט כאן בראשיתו.

יתקוף או לא יתקוף באיראן, את עורכי החדשות בנימין נתניה כבר ניצח. לפני חודש עוד דיברנו על הקיצוצים בתקציב והעלאות המסים, לפני חודשיים עסקנו בגורלם של בני הישיבות ובברית שכרת עם החרדים, הימים הללו היו ואינם. כמו בתקציב המדינה כך גם בסדר היום התקשורתי, בסוף הביטחוני שותה מכולם את הכול.

עוד לא עברו שלושה שבועות מאז הריאיון שערך ארי שביט עם "מקבל ההחלטות", שנימק בפירוט ובריש גלי את הסיבות שבגינן החליטה ישראל לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים, ונדמה כי חלפה כבר שנה. הכול נאמר, נלעס ונטחן. רצו מבצע כירורגי וקיבלו "יש עם מי לדבר". באותו ריאיון, תוך שהוא לוגם כוס משקה ופסנתר כנף מאחוריו (כך על פי המראיין), התאונן "מקבל ההחלטות" (אהוד ברק) על השחיקה בכושר העמידה של הישראלים. החרב המונחת עתה על צווארנו, טען, מאיימת אף יותר מזו שהייתה מונחת לפני מלחמת ששת הימים.

תקופת המתנה

מבלי להתייחס למדד איומים זה, ההשוואה של "מקבל ההחלטות" למציאות הישראלית של 1967 קולעת למדי דווקא באספקט אחר. כמו לפני המלחמה ההיא, כך גם עכשיו הארץ נתונה בתקופת המתנה. דבר לא ברור וכולם ממתינים לראות מה יהיה. השאלה אם תהיה מתקפה ישראלית באיראן, ומלחמה בעקבותיה, משליכה על כל סוגיה או בעיה אחרת. תקציב המדינה, למשל.

מבלי להתייחס לשאלה אם ניתן להעביר תקציב קשה בשנת בחירות, מי יודע בכלל מה יהיו צרכיה הפיסקליים של ישראל ב-2013. האם המשאבים יופנו לחינוך, לרווחה ולתשתיות (וגם קצת לתשדירי שירות מתוקים מדבש שמפיקה הממשלה לעצמה), או שהכול ילך למימון עלויות המלחמה ונזקיה.

הקלישאה החבוטה של "אחרי החגים" מעולם לא שיקפה נכון יותר את המציאות. אחרי החגים, נתחיל כנראה להבין טוב יותר לאן מתגלגל העסק. אם תהיה תקיפה באיראן, אם יהיה תקציב מדינה לשנה הבאה, ומתי יהיו הבחירות לכנסת. אגב, השאלה האחרונה היא ללא ספק הפחות חשובה מכולן. 2013 היא ממילא שנת בחירות, והשאלה אם זה יקרה במארס או באוקטובר לא מאוד קריטית (עם כל הכבוד לרצון הציבורי לדעת כמה זמן תימשך כהונתו של אבי דיכטר כשר להגנת העורף). כך או כך, ממשלה זו תרשום לעצמה את הקדנציה הארוכה ביותר זה 20 שנה ויותר.

ספק אם אפילו נתניהו יודע באיזו מציאות תימצא המדינה אחרי החגים. ממילא תקופת המתנה זו מכניסה לניוטרל בעל כורחם גם את שלי יחימוביץ' ואת יאיר לפיד, איש איש ובעיותיו, והמבוי הסתום שלו. הוא בדשדוש היחסי בסקרים, והיא בכישלונה להצטייר כאלטרנטיבה שוות כוחות לרה"מ.

זו השעה שבה מתגלים הפוליטיקאים במלוא יצירתיותם. כשכלום לא ברור, כולם יושבים על הגדר ומתכננים תוכניות. עונת הספקולציות. שמו של אהוד אולמרט מככב ב-90% מהן (בכלל עושה רושם שרוחו של אולמרט נוכחת כעת בלשכת רה"מ ממש כשם שנכחה כשכיהן בתפקיד). אחרי החגים אמורים שופטי ביהמ"ש המחוזי בירושלים לתת את גזר הדין במשפטו של רה"מ לשעבר. בחלומם רואים חברי הכנסת של קדימה את אולמרט יוצא מזה בשלום ופותח להם את שערי גן העדן. לו רק יסתפקו השופטים בעונש מינורי, איזה קנס ואולי גם קלונצ'יק, העיקר שיוכל להתמודד לכנסת הבאה כמנהיג קדימה.

הסיכוי שכך יקרה בסוף שווה לסיכוי שנשיא מצרים מורסי ייענה להזמנתו של ליברמן ויקפוץ לביקור בירושלים אצל פרס, אבל עכשיו מותר לפנטז, זו עונתם של הספקולנטים. תיכף יהיו כאן חגים, אחריהם תבוא המציאות - עונת הריאליטי.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10