למען ביטחון המדינה

אלמלא היה הפחד מבחירות משתק את נתניהו ומופז, היתה עוסקת המערכת הפוליטית כולה בדקות אלו ממש בבחישות ובסידורים אחרונים שמאפיינים את חמשת הימים שנותרו עד לבחירות לכנסת. אם המטרה של שני הצדדים שהיו מעורבים בתרגיל המפתיע של כניסת קדימה לקואליציה ודחיית הבחירות אי שם במאי היתה הישרדות, אז נכון לעכשיו, היא הושגה: מסקר מכון המחקר של רפי סמית שנעשה עבור גלובס עולה כי נתניהו אמנם עדיין לא הצליח להחזיר לעצמו את הכוח שהיה לו בתחילת מאי (33) אבל אם בלימת הירידה של הליכוד שמתבטאת בסקר תמשך, הוא בהחלט בדרך הנכונה לשחזור ההצלחה.

אי אפשר להקל בפגיעה שספג נתניהו מכניסת קדימה לממשלה. לא רק שהמומנטום החיובי שהיה לליכוד עד הצטרפותה לקואליציה נבלם, הוא אפילו ירד. בשיחות סגורות נתניהו מודה שהמהלך היה שגוי. מה לא קרה לו מאז: הוא הוכתר למלך, אחר כך לסמרטוט, ועכשיו הוא שוב בדרך למעלה. מי יודע מה היה קורה אם כל זה לא היה קורה. גם מופז, שלפי הערכות שלו עצמו היה מגיע ל-4 בספטמבר עם פלוס-מינוס באזור האפס המוחלט, עדיין חי ובועט ועומד בראש המפלגה הגדולה בכנסת. לנתניהו לא נותר אלא לדמיין מה היה קורה אם לא היה מקשיב לכל אותם רואי שחורות ובוחר בכל זאת להקדים את הבחירות. עכשיו לא נותר לו אלא לתהות איך היה מסיים את מוצאי שלישי הבא ועם כמה מנדטים היה קם ברביעי בבוקר.

גם עכשיו יש בכירים בליכוד שמייעצים לנתניהו, שמחזיק בסקר פנימי דומה מאוד לזה (ליכוד 31, עבודה 19), להקדים את הבחירות כדי לא להסתבך עם התקציב והגזירות. נתניהו מסתכל על הסקרים האלה, מדליק עוד סיגר, מלקק את השפתיים ומגחך: לציבור יש זיכרון קצר. אם בתוך חודש הוא הצליח לגרום לו לשכוח את העלאת המע"מ ומס ההכנסה אז תארו לעצמכם מה יישאר מהעלאת מחירי הדלק, הלחם והחלב בעוד שנה וחודשיים? נחזור לזה בהמשך.

בכל מקרה, אם מישהו חשש בלשכת ראש הממשלה שהגזירות הכלכליות יפגעו בנתניהו ולו בטווח הקצר, עכשיו מתברר שהשיח הביטחוני שהשתלט על חודש אוגוסט, איזן מבחינתו את המצב. כל עוד האיום האיראני מרחף, מצריים בוערת, סוריה עולה בלהבות, הטורקים ממשיכים לאיים, הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים, נתניהו יכול לישון בשקט.

אבקת הקסם שלו טמונה בצמד המילים "האיום האיראני" שהוא עצמו המציא. ענן האבק שהיא מותירה עדיין מחולל פלאים בזירה הפוליטית כשלשיח הביטחוני נופלים שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד. השניים, שלא רוצים להישאר מאחור, נגררים לשיח הזה ומספקים לנתניהו את התחמושת. במו פיהם הם דוחקים מסדר היום את הנושאים החברתיים- כלכליים שהיו יכולים לרומם אותם אלקטורלית.

וכשביבי בשטח, הציבור לא במתח. הוא סומך עליו בתחום הביטחוני, ודאי יותר מאשר על יחימוביץ' או לפיד, שהאמירות הביטחוניות שלהם נתפסות כמלאכותיות בערך כמו התבטאויות של ברק על מאבקו למען שכבות המצוקה.

בעוד שבבליכוד נעצרת הירידה, בעבודה נבלמת העלייה והיא מתקבעת על 18 מנדטים.

יחימוביץ' לא ממריאה אבל גם לא יורדת. אפשר היה לצפות שדווקא בשבועות האחרונים השיח נגד הגזירות היה אמור לדחוף אותה למעלה, אבל כשהתחומים הבוערים הם הביטחוניים, גוש הימין מתחזק (72), הפער בין העבודה לליכוד גדל והשיח מלפני חודשיים מתחדש: נכון לעכשיו, גם את הממשלה הבאה ירכיב נתניהו. גם אם יחימוביץ', לפיד ומופז יתאחדו - ניתן למצוא בספריות הווידאו על מדף המדע הבדיוני- הם שווים יחד 30 מנדטים- בדיוק כמו הליכוד. סרט כזה לא מתוכנן לצאת לאקרנים.

יחימוביץ' נהנית בינתיים מטעות פרוידיאנית. חודש אחרי שהושבע מופז ליו"ר האופוזיציה עוד אפשר למצוא ידיעות שבהם התואר מוצמד לשמה. אולי בדיוק את הידיעות הללו קרא נשיא צרפת, הולנד, כשעשה לה כבוד והזמין אותה לביקור בארמון האליזה. יחימוביץ' ממשיכה להיתפס כיו"ר האופוזיציה ומחדדת את היותה אלטרנטיבה.

האג'נדה דפקה את מופז

מי ששואב עידוד מהשיח הביטחוני הם אנשי קדימה. למרות שמופז הבטיח להוביל את המחאה, האג'נדה הזאת לא עשתה לו טוב. יחימוביץ' לקחה לו את כל הקרדיט. גם גיוס החרדים לא היטיב עימו ולפיד עקף אותו בסיבוב. בשבועות האחרונים ייחלו אנשי מופז לשיח אחר. אולי ממצריים, סוריה או איראן תבוא הישועה. ואכן, מופז מתקדם בצעדי ענק אל עבר ברק, אבל לא בסוגית התקיפה באיראן, אלא במספר המנדטים. על פי סקר גלובס בינתיים קדימה מדשדשת עם 4-5 מנדטים, כשרק 6% ממצביעיה ב- 2009 מצביעים עבורה כיום. בכנסת הבאה נתניהו לא יהיה זקוק ל-7 ח"כים כדי לפצל את קדימה.

השיח הביטחוני מזיק ללפיד בצורה אגרסיבית והופך אותו כמעט ללא רלוונטי. "יש עתיד" לא משתלבת בשיח הביטחוני-כלכלי והיא יורדת לשפל הכי נמוך שלה מרגע הקמתה ומאבדת ארבעה מנדטים בחודש. אם זו תחילתה של מגמה, לפיד צריך להיות מודאג. וזה עוד לפני שלבני הודיעה על חזרה למגרש הפוליטי.

כנראה שכדי להגיע למספר דו ספרתי לפיד זקוק למחאה החברתית ולחוק טל, אבל עכשיו, אחרי שנעלמו מצבו לא טוב והוא צריך להמציא את עצמו מחדש מבלי להישמע מלאכותי, תלוש או מוזר. השבוע, כשהתפוצצה פרשת תיק ההשקעות של נתניהו, הוא שתק.

אפקט כפול

לסקרים שמנבאים לליכוד עליה במספר המנדטים יש אפקט כפול על נתניהו: מצד אחד, יש בהם פיתוי גדול להקדמת את הבחירות. כל עוזר פרלמנטרי מתחיל יודע שכשמצבה של ממשלה בסוף השנה השלישית לכהונתה טוב בסקרים- זה הזמן להכות בברזל ולהקדים את הבחירות.

ראש הממשלה עוסק בימים האחרונים בסוגיה הזו לא מעט. בכירים בליכוד מזכירים לו את הטראומה של בחירות 2006, את השגיאות הכלכליות שהביאו להתרסקות הליכוד וממליצים לו לוותר על הניסיונות לאשר את התקציב. יכולת להרכיב את הממשלה הבאה בעוד חמישה ימים, הם אומרים לו, היית המלך הבלתי מעורער, קינג ביבי, יכולת להזחיל את כולם לממשלה בראשותך. ועכשיו, אחרי שכיפרת על כל הבלגן של החודשים האחרונים, אתה עומד בדיוק בפני הצומת הזה שוב. המצב הכלכלי הרי לא הולך להיות טוב יותר, הם ממשיכים. אפילו שר האוצר יובל-הצלתי-את-המשק-המצב-מצוין-שטייניץ מודה שהמצב לא מי יודע כמה. ואם שטייניץ כבר לא אופטימי כשהיה, מי יודע מה יהיה פה בעוד שנה וחצי עם המשבר הכלכלי, ומי ערב לכך שהגזירות, העלאת המחירים והפגיעה בשכבות החלשות לא תבריח את מצביעי הליכוד? ובכלל, מי יכול לנחש מה יהיה על סדר היום ומי יחזק את עצמו כאלטרנטיבה?

גם נתניהו יודע שדחיית הבחירות יכולה להיות מתנה נהדרת ליחימוביץ' ולפיד. בכלל, הוא ודאי תוהה בינו לבין עצמו, למה לו לעבור את מסלול המכשולים של התקציב הבעייתי? הרי הוא יהיה זה שיצטייר כמי שהטיל גזירות קשות, יותקף על ידי יריביו הפוליטיים בכל החזיתות, ובסוף גם ייזרק וייגרר להקדמת הבחירות.

מצד שני, האינסטינקט הבסיסי שלו הוא למשוך כמה שיותר זמן על הכיסא. לבחירות, הוא יודע, יש דינמיקה משלהן, ועד היום מי שהקדים אותן אכל אותה ולא חזר כמנצח. ואם יש לו עוד שנה ומשהו על הכיסא אז למה לוותר? בסקר סמית/גלובס אפשר הוא יכול למצוא רוח גבית גם לגישה הזו. הסקר הזה רק מחזק אותו ומעביר מסר לשותפות הקואליציוניות: אני הבוס, וככל הנראה המצב לא ישתנה גם בבחירות הבאות. מי שירגיז אותי עכשיו- אזכור לו את זה אחר כך. ממילא הוא משוכנע שממשלה טובה מזו לא תהיה לו, אז למה לקחת סיכונים? למה להשתגע? למה להתפרע? מי יודע איזו ממשלה תהיה לו בקדנציה הבאה.

תעשו מה שאתן רוצות, הוא היה רוצה לומר לשותפות הקואליציוניות, אני נשאר ראש ממשלה עד הסוף, אבל הגחמות, הפחד מלהיגרר ועוד כמה משתנים שלא ממש קשורים בהיגיון, מערערים לנתניהו את הביטחון. גם ככה באופיו הוא לא ממש איש של החלטות.

בשבועיים הקרובים יעשה נתניהו מאמצים למנוע את הקדמת הבחירות. הוא יבקש מאביגדור ליברמן ומאלי ישי להסתכל לו בלבן של העיניים ולומר לו אם הם איתו עד הסוף, אם יסכימו לספוג את הקיצוצים הכואבים שייצרבו בבשר מצביעיהם. בסביבתו של ראש הממשלה מאמינים שהרצון של ש"ס ושל ישראל ביתנו להישאר בממשלה חזק מהחשק שלהן ללכת עכשיו לבחירות. ליברמן וישי אולי לא יהיו חזקים יותר מבקואליציה הזו. ובכל זאת, אם ראש הממשלה יקבל את הרושם שאחת מהן מתכננת פרישה, הוא לא ייתן לה לגזור קופון ויקדים את הבחירות בעצמו. הוא לא יוותר על האפשרות להיות הראשון שהכריז שהוא הולך לבחירות מתוך דאגה לשכבות החלשות.

גזירות או בחירות

כרגע עוד אין הכרעה, בחירות או גזירות, אבל במערכת הפוליטית מחפשים סימנים. בדומה לחצב ולנחליאלי שמבשרים את בוא הסתיו, יש מי שסבורים שרצף התבטאויות מדיניות של ליברמן מבשר את הקדמת הבחירות. אצל ליברמן שום דבר אינו מקרי לדעתם. לא המכתב לאבו מאזן, לא ההתבטאויות על מורסי, לא האיומים נגד שר הבטחון ברק על רקע אי הפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה, ודאי שלא הראיונות שהעניק בסוף השבוע שעבר לאולפן שישי, לקול ישראל ולעיתון הארץ. הכל מחושב.

אמנם בסביבתו של ליברמן מסבירים שלעיתוי הנוכחי של כל אחד מהמהלכים יש רציונל ברור - כוונתו של אבו מאזן לבקש שוב הכרה למדינה הפלשתינית באו"ם, דבריו המפוייסים של מורסי השבוע והניסיון של ברק לעבור את אחוז החסימה על גבה של האוניברסיטה באריאל - אבל את הספקולנטים במערכת הפוליטית זה עדיין לא מרגיע.

השבוע, אחרי תקופה של שקט הוא לקח את ההובלה בנושא המדיני ושם אותו על סדר היום. לליברמן יש אינטואיציות טובות. אם הוא מחליט לחבוט באבו מאזן, יש לכך סיבה. אם בשנה שעברה לקראת עצרת האו"ם המטרה של שר החוץ היתה לסכל את המהלך של הפלשתינים להכרזה על מדינה, הפעם הוא שם על הכוונת את אבו מאזן עצמו ועשה לו סיכול ממוקד. כך גם התרגיל של ליברמן, שחיבק את מורסי עוד לפני שזה הוציא את המילה ישראל מהפה, איגף אותו והכריח אותו להזדהות ולצאת מהארון.

במערכת הפוליטית ממהרים לייחס כל אמירה כזו של ליברמן לרצון שלו לחדד מסרים לקראת מהלך שיקדים את הבחירות. שר החוץ אמנם ממשיך לאמר שישראל ביתנו מאמינה שהבחירות צריכות להתקיים במועדן, כפי שאמר לכל אורך הקדנציה, אך הוא לא מוכן להתחייב לתמוך בתקציב שלא ראה עדיין ולא יתמוך בתקציב שיהיה מנוגד לעמדות שמפלגתו מובילה, דבר שבסופו של דבר עלול להוביל לבחירות בכל זאת.

מי ששוחח עם ליברמן בימים האחרונים יודע לומר שהערכתו מלפני כמה חודשים, שהבחירות יתקיימו אי שם בין פברואר לאוקטובר 2013, לא השתנתה. בתקופה כזו שבה המערכת נמצאת בתזזית וכל פעולה של השותפות הקואליציוניות מתפרשת בסביבתו של נתניהו כסימן למשהו, ליברמן צריך להדאיג אותו פחות. אם ירצה להפיל את העסק וללכת לבחירות- ליברמן ייתן לו את זה בפנים. מילה שלו זו מילה.