הכוח של עובדי פלאפון

ביום שישי האחרון הוציאה שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, אורנית אגסי, צו ארעי המורה הן להסתדרות הכללית והן לחברת פלאפון להימנע מכל פעולה שיש בה כדי להחתים עובדים על טופסי הצטרפות או ביטול הצטרפות להסתדרות, זאת עד למתן החלטה בעניין דרישת ההסתדרות למנוע מפלאפון לסכל את מהלך ההתאגדות של עובדיה.

לכאורה, מדובר בקביעה מאוזנת של ביה"ד: השופטת אגסי הבהירה מראש כי ההכרעה תינתן כבר היום (א') עד השעה 16:00, ולכן מדובר בסך הכול ביומיים שבהם שני הצדדים התבקשו לנוח על כיסאם. אלה לא יארגנו את העובדים, ואלה לא ישכנעו את העובדים לחזור בהם. בפועל, הפסיקה המאוזנת הזו עלולה לקבע באופן מעוות את התפיסה שלפיה למעסיק ולעובדים כוח זהה.

מלחמה בוטה

כדי להבין עד כמה זה מופרך, צריך לחזור ל-30 באוגוסט, יום חמישי האחרון. יממה לאחר שמאות עובדי פלאפון חתמו על טופסי הצטרפות להסתדרות הכללית והקימו ועד פעולה המונה עשרה חברים, יצאה הנהלת החברה למלחמה בוטה כנגד המהלך. דלית ברג, סמנכ"לית משאבי אנוש בפלאפון, שלחה דואר אלקטרוני לכל מנהלי המחלקות, החטיבות והאגפים, ואליו צירפה טופס ביטול שעליו מתבקשים העובדים לחתום על מנת למשוך את חברותם בהסתדרות.

ברג לא הסתפקה בכך ואף צירפה למכתב "דף מידע" עם 12 מסרים שמומלץ להעביר לעובדים, בעת מלאכת החתמתם על טופסי הביטול.

ברג חותמת את מכתבה כך: "נא לסיים ריכוז רשימות העובדים שחתמו ולהעביר לאיריס רובין" (מנהלת הרווחה בחברה, ש"נ). כלומר, לא רק שהנהלת החברה דואגת להפיץ טופסי ביטול בקרב העובדים, היא אף אוספת את הטפסים האלה ועורכת רשימה שמית של מי שחתם. מה אמור להבין עובד שלא חותם על טופס כזה? שאם שמו לא מופיע ברשימת המבטלים הוא עלול למצוא את עצמו ברשימה השחורה של המפוטרים?

זאת לא הפעם הראשונה שבתי הדין לעבודה יוצרים איזון מלאכותי בין משקלו של המעסיק לזה של העובד, במהלך התארגנות של עובדים.

את הפסיקה השנויה ביותר במחלוקת פרסמה השופטת הדס יהלום ב-20 בדצמבר 2011, שם קבעה בעניין ניסיון ההתארגנות של עובדי הוט: "כשם שלהסתדרות יש זכות לשלוח איגרת לעובדים, כך גם למעסיק קיימת זכות זו, שכן האיגרת היא אחת הדרכים להעביר מסרים מטעם המשיבה (ההנהלה) לעובדיה... למעסיק יש זכות ליידע את העובדים מהי התייחסותו לכל אחד מהנושאים שמעלה ההסתדרות על מנת לעודד את העובדים להצטרף לשורותיה". הפסיקה הזו של השופטת יהלום נלמדה היטב על ידי המעסיקים, והראשונה ליישם אותה בשטח הייתה קבוצת כלל ביטוח, בחודש יוני האחרון.

מנכ"ל הקבוצה, שי טלמון, כתב לעובדים עד כמה הוא סולד מרעיון ההתאגדות, ועד כמה הדבר יפגע בקבוצה ובענף הביטוח בכלל. גם בדף המסרים של פלאפון הסיפור חוזר על עצמו. אחד הסעיפים אומר כך: "כשיהיה ועד, הקידום שלך כבר לא יהיה תלוי באיכות עבודתך והישגיך, אלא בקרבתך לוועד".

סעיף אחר אומר: "בכל המפעלים שהגיעו לפשיטת רגל (פניציה, בגיר וכו') היו ועד וההסתדרות - הם מעולם לא מנעו סגירה או פיטורים ולא הצילו את המצב". והסעיף ה"מפחיד" מזהיר: "האם אנו רוצים להיראות כמו הרכבת, חברת החשמל או רש"ת?".

הפסיקות מחלישות את העובדים

בכל פעם שניתנת פסיקה כמו זו של השופטת יהלום או זו של השופטת אגסי, נדמה כי הלחץ על העובדים המתארגנים הולך וגובר, וסיכוייהם להשלים את מהלך ההתארגנות הולך ופוחת. באותה מידה, הדבר דומה בכל פעם שהתגובה להתנהלות כוחנית מצד המעסיק היא לא יותר מפושרת.

כשהנהלת כלל ביטוח החלה להפעיל לחץ על העובדים בכל הרמות, היו מי שציפו שההסתדרות תגיב ביד קשה. רק בשלב מאוחר יותר הפנימו בהסתדרות את פוטנציאל הנזק של התגובה הרופסת, ושיגרו איום מפורש מצד ועדי עובדים שהזהירו כי אם כלל ביטוח לא תחדל מפגיעתה בהתארגנות, הם ימשכו את הכספים שמופקדים בקרנות השונות של הקבוצה.

"יצור חלוש וטיפש"

בתגובתה לביה"ד טוענת הנהלת פלאפון כי בבקשת ההסתדרות למנוע ממנה לומר את דעתה הברורה נגד מהלך ההתאגדות, יש משום "התנשאות כלפי עובדים". לפי תפיסת הבקשה, אמר בא כוחה של פלאפון בדיון שהתקיים ביום שישי, העובד הוא "יצור חלוש וטיפש". זוהי כמובן דמגוגיה: העובד הוא לא יצור חלוש, בטח לא טיפש, אבל הוא ודאי תלוי במעסיק.

אם ההנהלה טורחת לספר לו עד כמה היא מתנגדת להתאגדות ואף פונה אליו במישרין ומבקשת לחתום על טופס ביטול הצטרפותו להסתדרות, צריך להיות עובד חזק ואמיץ במיוחד כדי שלא לעשות כן.

הנהלת פלאפון, בדומה להנהלת כלל ביטוח, הוכיחה בפעם המי יודע כמה שהתאגדות עובדים היא אמנם זכות יסוד במדינה דמוקרטית, אבל לא במדינת ישראל. שופטי בית הדין לעבודה, לפחות בחלק מהמקרים, רק חיזקו את התפיסה הזאת.