לערער על זיכוי אולמרט

שחיתות שלטונית היא איננה עניין של שחור ולבן. תמיד יש גם גוונים רבים של אפור, בלתי ניתן להגדרה, בהתנהגותם של נבחרי ציבור ובעלי תפקידים בשירות הממשלתי, שכוונתה ברורה לשומע, אך תאפשר להם להיתמם ולחמוק מאשמה ביום סגריר.

משום כך המשפט הפלילי הוא מכשיר עלוב להתמודדות עם השחיתות. זהו מכשיר של שחור ולבן, של הכרעת גרזן, שבצידה האחד ניקוי מוחלט ובמצב האחר הטלת כתם וענישה כבדה, במצבים שבהם לעתים לא זה ולא זה הם צעדים ראויים.

המשפט הפלילי הוא גם כלי מסורבל, כבד ואיטי - בפרט כאשר הוא נדרש לעניינם של פוליטיקאים בכירים. מהלכים שעניינם חקירות, העמדה לדין ומשפט אורכים שנים על שנים.

כשנוצרת כפילות במספר החקירות נגד אותו נבחר ציבור, מגיע המשפט הפלילי למחוזות אבסורד, כמו למשל סגירת תיק בשל "חוסר עניין לציבור", אף שיש ראיות המחייבות העמדה לדין. זאת, לדוגמה, כפי שקרה לפני כשבועיים בעניינו של ראש הממשלה והשר לשעבר אהוד אולמרט בפרשת המינויים הפוליטיים.

למשפט הפלילי קשה להתמודד עם סיטואציות מורכבות של שחיתות הן מבחינה פרוצדורלית והן גם מבחינה מהותית - כפי שלמד היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז, כלקח כואב, בפרשת "האי היווני" של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

נראה כי שוחד הניתן במזוודות מזומנים, המועברת מיד ליד לעיני מצלמות האבטחה המתעדות, תוך שהנוכחים אומרים זה לזה "הנה השוחד, קח" - קיים רק בסרטים. במציאות, איש אינו מתנהג כך. אלא שהאבסורד הוא שגם כאשר כסף מזומן מועבר מיד ליד, במעטפות, בחדרי מלון, בלא תיעוד או דיווח, היישר לכספת סודית שמחזיק פוליטיקאי בכיר - גם אז נכשל בית המשפט בהבנת הנקרא.

הכישלון בפרשת משה טלנסקי, שהסתיימה בזיכויו של אולמרט, איננו כישלונה של התביעה, אלא כישלונו של בית המשפט. זהו איננו כישלון ראייתי, אלא כישלון נורמטיבי. השופטים קיבלו את כל המתווה העובדתי של התביעה כנתון, ועדיין החליטו לזכות את אולמרט.

הנימוק היה שבעיניהם הפרת כללי "ועדת אשר", שנקבעו במטרה למנוע משרי הממשלה להימצא בניגוד עניינים, אינם מגבשים בהכרח עבירה של הפרת אמונים. וכך כתבו שופטי המחוזי: "גם אם בוצעה הפרה של הכללים, עצם ההפרה כשלעצמה אינה מגיעה לתחום האיסור הפלילי".

זוהי מסקנה קשה לעיכול, ראשונית בפסיקת בתי המשפט, ולא בכדי קרא בסוף השבוע גם היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז, לפרקליטות - לערער לבית המשפט העליון על הזיכוי בפרשת טלנסקי, בשל ההיבט הנורמטיבי.

היבטיה התקדימיים של ההכרעה הזו בבית המשפט המחוזי, והשלכותיה ההרסניות על מידת ההקפדה הנדרשת על טוהר המידות בקרב הבכירים שבפוליטיקאים, מחייבת לכל הפחות התעמקות נוספת בנושא, הפעם על-ידי שופטי הערכאה העליונה. לשם כך הם יושבים שם.

אבל גם אם שופטי המחוזי צודקים, הדבר מלמד על חסר מובנה בשיטה. ביחס לאיסורים פליליים קיימים מנגנונים האמונים על אכיפת החוק. אך אם כללי ועדת אשר אינם נכנסים, באמצעות עבירת המרמה והפרת אמונים, לגדרו של איסור פלילי, מהו הכלי שבאמצעותו ניתן לאכוף אותם?

התשובה היא: דין משמעתי. זהו כלי שקיים בתחומי עיסוק רבים, לרבות אצל עורכי דין, רופאים ובעלי מקצועות נוספים. גם בשירות הציבורי ובמשרדי הממשלה קיימים מערכת אכיפה וסט כללים בתחום הדין המשמעתי. אך בעוד שהדין המשמעתי בשירות המדינה חל על פקידי ציבור, הוא איננו חל על נבחרי ציבור, והפוליטיקאים פטורים ממנו.

פרצה קוראת לגנב

קרוב ל-5 שנים חלפו מאז סיימה "ועדת שמגר" את עבודתה. הוועדה גיבשה קוד אתי לשרי הממשלה, ויצרה מנגנון אפקטיבי לאכיפת הכללים: "ועדת אתיקה" בראשות שופט עליון בדימוס, המצוידת בסמכויות של ועדת חקירה, שתדון בתלונות נגד שרים ותחליט בתום הבדיקה אם להעבירן לטיפול ראש הממשלה, ליועץ המשפטי לממשלה או לסגור את התיק. ועדה בראשות השופט בדימוס, יצחק זמיר, גיבשה קוד אתי מקביל, לחברי הכנסת.

ממשלת ישראל, שהתחייבה לאמץ את כללי האתיקה המחייבים לשרים ולחברי הכנסת, אף הקימה כדרכה ועדות ליישום המלצות הוועדות הקודמות - מונח מכובס שמטרתו לכרסם בהמלצות ולהופכן לנוחות יותר לפוליטיקאים. היא התחייבה גם לעגן את הכללים ואת מנגנוני האכיפה שלהם בחקיקה, כך שיהיו שיניים של ממש להוראות המחייבות את בכירי המדינה.

הכרעת דינו של אולמרט מלמדת עד כמה הדבר נחוץ, ועד כמה המצב הנוכחי מהווה פרצה הקוראת לגנב.