שכחנו את שאלת מיליון הדולר

יש שאלה שחברי הוועדה שמינה שר האוצר לטיפול בערוץ 10 צריכים לשאול את עצמם בכל אחד מדיוניהם: ומה יהיה אחר-כך? כלומר, אחרי שתיקבע דרך ההחזר, אחרי שהחוב ייפרס דק-דק ואחרי שייקבעו הריביות, המקלות והגזרים. אז, מה יהיה? האם טוב יהיה, האם ייפתח עידן של שגשוג ותנובה, האם החופש העיתונאי יגיע לשיאים חדשים - או שנשוב כולנו להיפגש במשבר הבא?

בעתות משבר יש נטייה לשכוח את השאלה "ומה יהיה אחר-כך?". ייתכן שזו בעיה ישראלית שורשית, הישרדותית. לכסות את הבור הנוכחי, לצאת מהפלונטר, ואחר-כך? אחר-כך כבר נסתדר.

אלא ששוק המדיה הישראלי, הנאבק כולו בימים אלה, הגיע למצבו הנוכחי בגלל ששאלת מיליון הדולר הזו לא נשאלה מעולם. גם היום, כך נראה, איש לא שואל זאת, ובוודאי שלא מחפש תשובה.

כך ערוץ 10, שנולד על-ידי המחוקק ללא כל היתכנות כלכלית, ומאז ענייניו תוקנו וסודרו לא אחת. ובכל פעם שהוקלו התנאים והוזרם החמצן, איש לא העז לשאול - נו, ואחר-כך? יסתדר? ודאי שלא, אחרת לא היינו שקועים פה עד צוואר.

וגם "מעריב". בכל פעם שנקנה, וקרס שוב, ופוטרו וקוצצו, ומותג מחדש - רק פתרו שם את הבעיה היומית, ענו לדוח הקשה האחרון, לא חשבו רחוק ולא ניסו להציל באמת את אחד מגופי התוכן הישראליים החשובים ביותר.

ועכשיו, כשהעיתון צועד ראשון אל העידן הדיגיטלי, הוא עושה זאת מתוך חולשה, ומגיע לשם בעל-כורחו, ולא מתוך ראייה אסטרטגית עמוקה ומחושבת. לכן, כך נדמה, לא יהיה מזור ל"מעריב" ולעובדיו בשנים הבאות. הדוחות, עם זאת, אולי ישתפרו.

ומה יהיה אחר-כך? ומה יהיה על כל העיתונאים ששמים בצד את האינטגריטי העיתונאי שלהם לטובת קטטות קיום? מה יגידו הפרשן הכלכלי הבכיר של "דה מרקר" או סיירת הפרשנים הממושמעת של "מעריב", שהפליאו במכות הדדיות ביומיים האחרונים, ביום שאחרי המיזוג של שני העיתונים? ואיך נאמין לדיווחיו של הכתב הכלכלי של ערוץ 10, לאחר שהפך למנהיג-ועד הנתמך על-ידי ההסתדרות ותוקף אישית את השר יובל שטייניץ ואת ראש הממשלה?

קוצר הרואי הזה, שנולד מתוך חרדה אותנטית, פוגע בתקשורת הישראלית ובאמינותה, לא פחות מהשלטון הישראלי האדיש לכאבה.

לרפא את קוצר הראייה

זה לא נגמר בשני הגופים הנאנקים הללו. רשות השידור היא הדוגמה המובהקת לחוסר תכנון בכל הקשור לעולם המדיה המקומי. רפורמה עמוסת טלאים אושרה באחרונה בעבור השידור הציבורי. היא תשלח עובדים לביתם, תאחד מבנים ותשדרג טכנולוגיות. אולם המעורבות של הפוליטיקאים בשידור הציבורי לא תפסיק ולא תוגבל, כך שלעולם לא יהיה סיכוי שרשות השידור תיחלץ מהסכינאות ומהפנקסנות שפושות במסדרונותיה.

אז מה יהיה אחרי שיסייע האוצר לערוץ 10, לאחר דיונים של 45 יום? הערוץ יצטרך לשלם עוד עשרות מיליוני שקלים בכדי לעבור לרישיון. הוא ייאלץ להשקיע עוד הרבה מאוד כדי לחדש את המסך שלו, שהוקפא בחודשים האחרונים מפעילות הפקתית.

ומה יהיה על "מעריב"? הוא יצטרך להשקיע עוד מיליונים רבים בהפיכת הפלטפורמה הדיגיטלית שלו לראויה ולמכניסה, בניגוד למרבית הפלטפורמות הדומות, ועוד לא מעט כסף בהכשרת כוח-אדם טכני ועיתונאי להכשרתה.

ורשות השידור? תבזבז עוד כספים רבים על החלטות שגויות שעושים מנהלים שפועלים מטעמים פוליטיים ולא ענייניים. ו"הארץ"-"דה מרקר"? ורשת? וקשת? ומה יהיה עם כל אלה אחר-כך?

התשובה ל"מה יהיה אחר-כך", אינה מצויה בידי העיתונאים, מנהליהם או המו"לים שלהם. זו צריכה להיות החלטה מערכתית כוללת של מי שמנהל את משק התקשורת. נכון, איננו אוהבים מעורבות פוליטיקאים, אבל זו תעשייה במשבר שעשרות-אלפים עובדים בה.

לכן, יש להתכנס בדחיפות ולקבל החלטות מרחיקות לכת, כאלו שימצאו את הדרך הנכונה להרכיב משקפיים שירפאו את קוצר הראייה שכולנו לוקים בו בשל האמוציות הנלוות לחשש מאובדן מקור פרנסתנו, ולאפשר לגופי תקשורת להתקיים באופן בריא, לכל הפחות, בשוק החופשי והאכזרי. כרגע התשובה לכל השאלות, "ומה יהיה אחר-כך?", היא אחת: רע.