עננת גז מעורפלת

ניבוי ועיצוב העתיד הם מלאכה קשה, שנשענת על מעט ידע מוצק והרבה אינטואיציה. לכן, משימתה של ועדת צמח, שהתבקשה להמליץ לממשלה כיצד לנהל את אוצר הגז של ישראל, ובעיקר כמה ממנו לייצא וכמה לשמור לעצמנו, היא לא משימה קלה: איש לא באמת יכול לדעת לכמה גז יזדקק המשק הישראלי בעוד 20, 30 או 40 שנה, כמה גז עוד יתגלה בים הישראלי, ומה תהיה המציאות הגיאופוליטית והכלכלית שבתוכה ישראל תצטרך לתמרן.

אבל דווקא בגלל חוסר ודאות זה, מתעוררת - לאור ההמלצות הנחרצות של הוועדה - שאלה מרכזית אחת: מה כל-כך בער להם להחליט?

ההמלצה של חברי הוועדה - לאפשר ליזמיות הגז לייצא יותר מ-50% מהגז הישראלי - נטועה בתוך עננה של נתונים מעורפלים: לצורך התחשיב נלקחו בחשבון כמויות גז עצומות, שעדיין אין ודאות שיעמדו לרשותנו (בקטגוריות שמוגדרות "משאבים מותנים" ו"תגליות עתידיות", להבדיל מהעתודות המוכחות שמסתכמות לפי שעה ב-280 BCM); הערכת צריכת הגז של המשק הישראלי כמעט אינה מתייחסת למעבר הרצוי של ענף הרכב להנעת מכוניות בגז במקום בדלק, ומציבה יעד עלוב - הנעת 1.5% מכלי הרכב בישראל בגז עד 2020.

אלה הם רק חלק מסימני השאלה והתמיהות. המון ערפל, אבל למישהו בממשלה ובוועדה היה דחוף מאוד לקבל החלטות כבר עכשיו, ולתת אור ירוק לחברות שמפיקות את הגז לדהור לעבר היצוא. האינטרס של היזמים ברור - רווח גדול ומהיר; אבל האם זה גם האינטרס של הציבור הישראלי?

מספק פרספקטיבה

גם באוצר רוצים לראות רווחים, ובהקדם. מבחינה כלכלית טהורה, כשיש לך סחורה חמה ביד אולי באמת צריך למהר ולמכור אותה במחיר הטוב ביותר. אבל העולם מורכב יותר ממה שהמבט הכלכלי הצר מאפשר לראות. לעצמאות אנרגטית, למשל, אין מחיר, ונדמה שהשנתיים האחרונות - שבהן נותרנו בלי הגז המצרי, עם קוקטייל של מזהמים יקרים כתחליף, ועל קצה יכולת הייצור של משק החשמל - מהוות קדימון למה שעלול לקרות אם לא נשמור בתבונה על אוצרות האנרגיה שלנו.

את העתיד קשה לנבא, אבל העבר יכול לספק פרספקטיבה: אם תגליות הגז היו פורצות לחיינו בשנות ה-70, ואילו ועדת צמח הייתה פועלת אז, קרוב לוודאי שהיום ישראל הייתה שוב מדינה תלותית בתחום האנרגיה, נטולת עצמאות אנרגטית, שבמקום להשתמש בגז הזול והנקי יחסית שמצאה, נאלצת לקנות בכסף רב חומרי גלם מזהמים ויקרים כמו פחם, מזוט וסולר.

ועדת צמח החליטה לשריין עתודות גז לצורכי המשק הישראלי ל-25 השנה הבאות. למה רק 25? למה לדחוף את הישראלים של 2040 חזרה אל שוק האנרגיה העולמי, שלפי כל הסימנים יהיה מקום יקר ועוין מאוד (לפי קרן המטבע העולמית, מחיר חבית נפט יאמיר בשנים הקרובות ל-200 דולר)?

בדיוני הוועדה עלתה הטענה ש"גז ששוכב באדמה לא שווה דבר". ובכן, גז ששוכב באדמה הוא הביטוח הלאומי האמיתי של אזרחי ישראל מפני עולם אפוף באי-ודאות אנרגטית וכלכלית.

עמדת המיעוט

לצד המלצות הוועדה, יוגש לממשלה גם מסמך ובו עמדת המיעוט של נציגת המשרד להגנת הסביבה - מנכ"לית המשרד, עו"ד אלונה שפר-קארו. עיון בנייר העמדה שלה מעורר תחושה עזה של אי-נוחות: לא רק שהיא חולקת על מסקנות הוועדה מהיסוד, ולא רק שהיא טוענת שטיוטת ההמלצות כוללת שורה של טעויות עובדתיות (למשל, הגדרת ישראל כ"אחת המדינות בעלות עתודות הגז הטבעי הגדולות בעולם", בעוד תגליות הגז המוכחות של ישראל מדרגות אותה במקום ה-40 בעולם עם 0.15% מכלל העתודות המוכחות); שפר-קארו גם מציינת, ולא פעם אחת, שיש פער מטריד בין מה שהתרחש בדיוני הוועדה, בין רוח הסקירות והטענות שהוצגו בפניה במהלך השימוע הציבורי, לבין האופן שבו הדברים קיבלו ביטוי בטיוטת ההמלצות. היא טוענת, שוב ושוב, ש"טיוטת הדו"ח כתובה וערוכה באופן מגמתי".

אז אחת משתיים: מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה פרנואידית מקצועית, או שוועדת צמח קודם סימנה את המטרה - לייצא, לייצא, לייצא - ואחר-כך ירתה את החיצים למקומות הנכונים.

זה אולי עושה טוב ליזמים ולתפיסת העולם של האוצר, אבל ספק אם זה מה שטוב לציבור הישראלי. טובתו של הציבור מחייבת קודם לשריין ולוודא שכל צורכי הגז שלנו לעשורים הקרובים יובטחו - כולל ניצול מקסימלי שלו לאורכו ולרוחבו של המשק - ורק אחר כך לחשוב עם הפנים ליצוא.