עיתונים נאבקים ומסלפים

העיתון "מעריב" הקדיש אתמול את מרבית עמודו הראשון ושני עמודי דעות למתקפה על עיתון "הארץ" בכלל ו"דה מרקר" בפרט - מעשה חריג ביותר. ב"מעריב" טוענים ש"דה מרקר" מנהל נגדם קמפיין, שמטרתו להביא לסגירת העיתון בגלל יריבות בין בעלי העיתונים. זו טענה לא לגמרי רלוונטית. כאשר מדובר בפרסומים עיתונאיים, אבן הבוחן העיקרית היא אמינותם והיותם בעלי עניין לציבור, גם אם המניע להם מפוקפק.

"מעריב" נגד הפרקליטות

פרסומים וקמפיינים מסוג זה אינם זרים ל"מעריב" לדורותיו. למשל, בתקופת משפטיו, הרשעותיו ומאסריו של המו"ל הקודם, עופר נמרודי, ניהל העיתון קמפיין מרושע ומכוער נגד הפרקליטות, ובמקביל קמפיין מגוחך בסגנון "דופקים את השחור". כמה מכותבי המאמרים נגד "הארץ" עבדו אז ב"מעריב", ולא זכור שהם הרימו קול נגד התופעה. אולי אף השתתפו בחינגה הזאת.

"מעריב" נגד התנועה לאיכות השלטון

משל נוסף: לאחרונה מרבה "מעריב" בפרסומים נגד התנועה לאיכות השלטון, והיו"ר שלה, אליעד שרגא. התנועה נמצאת לאחרונה בחוד החנית של המאבק נגד הריכוזיות במשק. עד לאחרונה היה דנקנר קיסר הריכוזיות, והחוק היה עלול להזיק לו מאוד. הייתה קורלציה ברורה בין המאבק של התנועה לבין הפרסומים נגדה ב"מעריב".

אנשי "מעריב" ללא ספק כואבים את המצב הקשה של העיתון. זה מובן. אבל התגובה שלהם למצב אולי מלמדת מדוע העיתון הגיע אליו. במקום לעסוק בניסיון להרים את העיתון, הם מבזבזים אנרגיות על מאמרים ילדותיים נגד מבקריו, ובכך הופכים את העיתון לגרוע יותר מבחינת הקוראים.

חוסר מקצועיות

הבעיה של "מעריב" כבר שנים רבות היא האנשים. נמרודי מינה עורכים על פי מידת נאמנותם ל"משפחה", ולא ברור על פי אילו קריטריונים דנקנר ממנה אותם. מכל מקום, מה שקורה ב"מעריב" מלמד קודם כל על חוסר מקצועיות וכישורים.

זו הבעיה של "מעריב" בנוסף לבעיות הכלכליות הפוקדות את כל אמצעי התקשורת. דנקנר, שכל כך הרבה תקוות ליוו את השתלטותו על "מעריב", אכזב מאוד. יש אנשים הממלאים את המחסור בניסיון בהתנהלות אינטליגנטית. זה לא קרה.

העימות האיראני

בסך הכול, אני מעדיף את העימות הישיר בין "מעריב ל"הארץ", על העימות העקיף בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". המאבק של שני העיתונים הנפוצים במדינה מתנהל על גבה של השאלה האיראנית, ושניהם חובטים זה בזה באמצעות ידיעות ומאמרים מגמתיים, שלעתים מטעים ומסלפים בנושא כל כך רגיש. עצוב.