מאחז מגרון שפונה השבוע בהוראת בג"ץ כמו גם פינוי גבעת האולפנה בבית אל לפני כחודשיים הציבו את נשיא בית המשפט העליון ד"ר אשר גרוניס, שישב בראש ההרכבים שהורו על שני הפינויים, במקום מעט מפתיע. אפילו מסקרן. מפתיע, עבור מי שקיבל כפשוטו את הדימוי הימני שדבק בגרוניס בתקופה שבה מועמדותו לנשיא בית המשפט העליון נצבעה בצבעים פוליטיים. מסקרן, עבור מי שעוקב אחרי בחירותיו של גרוניס לשבת בתיקים בעלי משמעות פוליטית, ואף להיות זה שכותב את פסק הדין (לא בחירה מובנת מאליה גם כשמדובר בנשיא או בראש הרכב). הרי בקלות יכול נשיא בית המשפט העליון לחמוק מהתיקים האלה או לפחות להטיל את מלאכת הכתיבה על חבריו להרכב. אבל גרוניס ניצב בחזית, לא מתחמק מאחריות ובינתיים גם לא קורץ לאיש.
גרוניס, כזכור, זכה לתמיכה נלהבת מצד חוגי הימין, שפעלו במרץ למען בחירתו לנשיא. ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) מהאיחוד הלאומי היה הכוח המניע מאחורי חוק גרוניס. זהו חוק שנועד לשים סייגים לחוק הקדנציות שיזם שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שלפיו שופט שנותרו לו פחות משלוש שנות כהונה עד פרישתו לגמלאות, יהיה מנוע מלהתמנות לכמה תפקידים בכירים ביניהם נשיא בית המשפט העליון.
גרוניס, הוותיק מבין שופטי הבית, צפוי היה להתמנות לנשיא לפי שיטת הסניוריטי, אלא שחסרו לו 41 יום כדי להגיע לשלוש שנות כהונה. החוק שיזם כ"ץ, מראשי גוש אמונים, אפשר לו לדלג מעל המשוכה הזו, אבל צייר אותו כשופט שלמחנה הימין יש אינטרס חזק להריץ. בעיקר לאור העבודה שלא מעט אנשי ימין בקרב חברי הכנסת נתנו רוח גבית לקידום החוק, בעוד חברי הכנסת מהשמאל פעלו נמרצות כדי למנוע אותו.
מה ציפו אנשי הימין מגרוניס? האם ההחלטות שנתן לאחרונה לגבי מאחז מגרון ושכונת האולפנה עוררו אצלם אכזבה? ואולי הציפיות ממנו היו בכלל אחרות? הייתכן שהפינויים האחרונים נתפסים אצל הימין כמחיר קטן שיש לשלם בתמורה לתוכנית האב הגדולה יותר שרקמו בדמיונם, כשתיארו אדם כמו גרוניס בכיסא נשיא בית המשפט העליון? תוכנית שרואה את האפשרויות הגלומות באנטי-אקטיביזם של גרוניס כמנוף לקביעת מהלכים אסטרטגיים, מהותיים הרבה יותר לדמותה של המדינה.
אנשי הימין שעמם שוחחנו השבוע הפגינו כמעט חזית אחידה בהתייחסותם לגרוניס. אותם אנשים שמזוהים עם המאבק על דמותו של בית המשפט העליון אמרו כמעט פה אחד: לא התאכזבנו מהחלטותיו האחרונות כי לא ציפינו ממנו ליותר מדי. האם מדובר בתגובה מתחמקת? בהחלט ייתכן. יש ציפיות שעדיף לטפח בשקט. ביקורת ציבורית בנושא, ודאי לא תועיל.
ועדיין, כ"ץ, יוזם חוק גרוניס, מתעקש שעבורו "גרוניס אינו שונה משאר שופטי בית המשפט העליון. כולם אליטיסטים אשכנזים, נטורי קרתא חילוניים שגדלו באותה חממה וחולקים את אותה גישה. אין שום הבדל בין גרוניס, דורית ביניש או מרים נאור, שהייתה יכולה להיות הנשיאה במקומו של גרוניס, אלמלא החוק שיזמתי".
- אז למה התאמצת להעביר את החוק הזה?
"כי רציתי להבהיר נקודה. שהמחוקק הוא זה שיקבע מי יהיה נשיא העליון הבא ולא הקליקה של השופטים, שממנה נשיא בשיטת חבר מביא חבר".
- זו עדיין שיטת הסניוריטי. מה גם שהחוק שקבע שנשיא העליון יכהן לפחות שלוש שנים נקבע ביוזמת דניאל פרידמן. לא יצאת נגד הברנז'ה מהעליון אלא כנגד גישה שהביא שר שהיה לעומתי לבית המשפט.
"את רוצה שאתראיין אצלך גם בפעם הבאה או שאני אסרב לקבל את השיחה ממך? מה לא ברור במה שאמרתי? לא רציתי שביניש תקבע מי יהיה הנשיא הבא, אלא עם ישראל".
- אבל אם היה מדובר במועמד אקטיביסט יותר, עם עמדות שנוטות בבירור שמאלה, לא הייתם נאבקים כל-כך על העיקרון הזה.
"לא נכון. אתם בתקשורת יצרתם את הדימוי הימני שלו. אני לא הכרתי את העמדות המשפטיות של גרוניס, לא את נטיותיו הרוחניות ולא את משפחתו. ברור לי שהחלטותיו, כמו החלטות יתר השופטים, מבוססות על שנאה לציבור שלנו. בית המשפט העליון התנהג אלינו באכזריות תמיד והוא ממשיך לעשות את זה פסיקה אחר פסיקה, גם עכשיו.
"אבל זה בסדר, אנחנו מולידים הרבה ילדים ובבוא היום נהיה מספיק גדולים וחזקים כדי להקים כאן ממשלה נורמלית עם חוקים אחרים, וגרוניס, כמו יתר שופטי העליון שמייצגים בקושי רבע אחוז מהעם, יעמדו בפני ועדות החקירה שנקים וייאלצו לספק תשובות על יחסם המתנכר לאחיהם הדתיים".
הימין לא מתאכזב
ההתלהמויות של כ"ץ הרבה יותר מתוחכמות ממה שנדמה במבט ראשון. הן מציבות את גרוניס במחנה שהתקשורת אוהבת לגונן עליו הרבה יותר משהיא נוהגת לבקר אותו. כ"ץ עשוי היה להניח לפי התפיסה הדיכוטומית של שחור ולבן שמאפיינת כל דיון על מערכת שלטון החוק, שאם אנשי ימין כמוהו מתקיפים את נשיא בית המשפט העליון, הרי שהתקשורת בהכרח תחשוב ש"האיש משלנו" ותפרוס עליו את חסותה.
לכן מעניין לשמוע דווקא את הניתוח הקר והיבש של בכירים אחרים מקרב הימין הפרלמנטרי שעמדו מאחורי מינויו של גרוניס. אחד מהם, בכיר בליכוד, שעבד קשה על העברת חוק גרוניס, אמר השבוע ל-G: "גרוניס הוא לא שופט חדש, ואף פעם לא חשדנו בו בנטיות ימניות. בניגוד לנעם סולברג, שפסקי הדין שלו מלמדים על גישה יותר עצמאית בענייני ימין ושמאל, לגרוניס לא היו דברים כאלה ברקורד שלו. מה שכן ידענו עליו היה גישתו בעניין האקטיביזם השיפוטי. יש לגרוניס מסורת של שפיטה שמאופיינת בפחות אקטיביזם מקודמיו. מהבחינה הזו היה ברור לנו מי הקליינט שאנחנו מקדמים, ומהבחינה הזו גם לא התאכזבנו".
- הגישה המינורית שהוא מפגין כלפי האקטיביזם השיפוטי תפגע גם בכם. זו חרב פיפיות, לא?
"לא, כי אקטיביזם שיפוטי מלווה תמיד פסיקה שמאלנית כמו שחרור מחבלים, אף פעם לא הפעילו אקטיביזם שיפוטי לטובת הימין. גרוניס מכניס את בג"ץ לתקופה שפויה יותר. גם עם ההחלטה שלו בנושא מגרון אני יכול לחיות. שופט אחר היה מחליט להוריד את כל הבתים, הוא לפחות השאיר את אלה שיש לגביהם כנראה הוכחות שנרכשו כדין".
אופיר פינס-פז, לשעבר יו"ר ועדת חוקה של הכנסת, מחייך. התשובה בעניין מגרון משרתת לשיטתו באופן מדויק את שיקולי הרווח וההפסד שמנהל הציבור הימני בהתייחסו לנשיא גרוניס. "איזה שופט היה מחליט אחרת בעניין מגרון?", אומר פינס-פז, איש מפלגת העבודה בעברו וכיום מרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה ואיש עסקים. "אפילו אדמונד לוי (שופט עליון בדימוס שקבע בשבתו כיו"ר ועדת המאחזים כי ההתנחלויות ביהודה ושומרון חוקיות, ח' ש') היה קובע שצריך לפנות את המתנחלים משם, כי מדובר בקרקע פלסטינית. אבל עזבי את מגרון. מגרון זה טקטיקה, לא אסטרטגיה. אסטרטגיה זה כשעתיד ההתנחלויות יגיע לבג"ץ, לא סתם התקשקשות על איזה מאחז. בימין חיפשו אדם שהאסטרטגיה שלו היא הימנעות מהתערבות בנושאים המהותיים. אסטרטגיה שתגרום לו לכבד הסדרים פוליטיים מעוותים כמו שקרה בפסק הדין של חוק טל, שבו גרוניס בדעת מיעוט התנגד לביטול החוק.
"אני לא קונה את ההצהרות של אנשי הימין כאילו לא היו להם ציפיות מגרוניס, אבל אני דווקא מאוד מאמין להם כשהם מצהירים שאינם מאוכזבים ממנו. בימין רצו נשיא שינהיג בית משפט מרוסן וקיבלו את זה. המינוי שלו הוא חלק מאסטרטגיה יותר כוללת של סירוס שומרי הסף, שכוללת גם את מינויים של יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי לממשלה ושל יוסי שפירא למבקר המדינה. אי אפשר לבודד אותו מהתפיסה הכוללת שהנחתה את מינויים של שאר בעלי תפקידי המפתח המשפטיים במדינה".
ד"ר יובל אלבשן, משפטן ופעיל חברתי, מחדד אף הוא את הדברים: "לנהל דיון סביב גרוניס במונחים של ימין מדיני מול שמאל מדיני זו פשוט טעות. תתמקדי בתפיסות העומק, לא במפת האינטרסים המיידיים של הפוליטיקאים. גרוניס מגשים את מה שחברי כנסת כמו דוד רותם ויריב לוין ציפו ממנו - ובקטע הזה לא רק שלא אכזב, הוא גם עלה על כל הציפיות. הוא יוצר בית משפט עליון שלא מתערב בענייני המדינה. דעת המיעוט שכתב בעניין חוק טל, אומנם נכתבה שבוע לפני שמונה כנשיא, אבל סביר שעוד נפגוש את השקפת העולם הזו אצלו גם בפסיקה עתידית. גרוניס מאמין שלא צריך לבטל את החוק, ובכלל, שבית המשפט לא צריך להיכנס לזה. הוא כתב שזו אשליה להניח שהחלטות שיפוטיות יביאו לגיוס חרדים. הוא בעצם אמר אני לא רוצה לדון בזה בגלל שאני לא יכול באמת להשפיע".
- מה רע בזה? גישה צנועה ואולי אפילו ריאלית למקומו בהפרדת הרשויות.
"מה שרע בזה הוא ששופט צריך להיות כפוף לצו המצפון שלו, ולא לפעול לפי הסיכויים שהפסיקה שלו תתממש או לפי השאיפות של בעלי הכוח בחברה. לבית המשפט העליון יש תפקיד כמצפן חברתי, ואצל גרוניס בית המשפט יפסיק להיות המקום שמסדרים בו עניינים, וייתפס רק כמקום ליישוב סכסוכים. גם מי שמתנגד לאקטיביזם השיפוטי צריך להיות מוטרד מזה".
"היה ונשאר פורמליסט"
רק שישה חודשים מכהן השופט גרוניס, 67, כנשיא בית המשפט העליון. לא מספיק זמן כדי לערוך סיכום מקיף ולהסיק מסקנות נחרצות, אבל עדיין מדובר בחצי שנה שבמהלכה נתן כמה פסקי דין והחלטות שהאירו את תפיסת עולמו ואת השקפותיו המשפטיות. קשה לומר שיש כאן הפתעות גדולות, גרוניס תמיד נודע כשופט שמרן כפי שאומר פרופ' רון שפירא, נשיא המרכז האקדמי פרס: "גרוניס היה פורמליסט ונשאר כזה, על יתרונותיו וחסרונותיו. גם במגרון ההחלטה היא פורמליסטית ואין סיבה לייחס לה משמעויות אחרות, ודאי לא פוליטיות. הוא בעצם אמר בשפה פשוטה: קבענו מועד ולא עמדתם בו, אל תבלבלו לי את המוח. זה האיש. הוא פשוט שופט".
ובכל זאת, גופים שמופיעים לעתים קרובות בפני בג"ץ שמו לב כי מאז מונה כנשיא מופיע גרוניס יותר מבעבר בהרכבים של בג"ץ, שעוסקים בסוגיות עקרוניות, כשהוא יושב מטבע הדברים בראש ההרכב. הזדמנות להשפיע ולעצב את בית המשפט לפי תפיסת עולמו? אין ספק. אבל גם לקיחת אחריות על דמותו של בית המשפט כפי שהוא רואה אותו, בלי להסתתר מאחורי גבם של השופטים האחרים. דווקא בגלל זכוכית המגדלת שבה נבחן גרוניס בתקשורת, אפשר לראות בכך גם צעד אמיץ וראוי לציון.
לצד זה, לסדר היום הציבורי עלתה לאחרונה שורה של פסיקות שבהן דחו ההרכבים שבראשותו עתירות של עותרים ציבוריים והטילו עליהם הוצאות חריגות בגובהן. מדובר בעתירות שהגישו עמותות וארגונים חברתיים שעתרו לבג"ץ במטרה להעלות סוגיות בעלות משמעות ציבורית רחבה. הם מורגלים מהתקופה שקדמה לגרוניס, שגם כאשר עתירתם נדחית, הם אינם סופגים הוצאות, בוודאי לא גבוהות במיוחד, מתוך הנחה שהם בכל זאת פועלים למען האינטרס הציבורי ושהיכולת הכלכלית שלהם, המבוססת בעיקר על תרומות, אינה גבוהה במיוחד.
הדוגמה הבולטת לכך היא העתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח, רופאים לזכויות אדם ומרכז אדוה כנגד הפעלת שר"פ בבית החולים הציבורי המוקם באשדוד, בטענה ששירות כזה יצור אפליה ביחס שיקבלו המטופלים. גרוניס דחה את העתירה והטיל על העותרים הוצאות משפט בסך 45 אלף שקלים. במקרה אחר, חויבה עמותת אומ"ץ בהוצאות בסך 15 אלף שקלים, בעקבות עתירה שהגישה בדרישה להורות ליועץ המשפטי לפתוח בחקירה בפרשת הרפז. התנועה לאיכות השלטון ואדם, טבע ודין חויבו ב-15 אלף שקלים לאחר שעתרו נגד ההסכם בין הממשלה למפעלי ים המלח. לתנועה לאיכות השלטון נפסקו בתיק אחר 17 אלף שקלים לאחר שנדחתה עתירה שהגישה התנועה נגד המשטרה, שהשתתפה במאות אלפי שקלים במימון הגנה משפטית של שני קצינים שנמצאו אשמים.
היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, עו"ד דן יקיר: "נראה כי הנשיא גרוניס מעוניין לצמצם את זכות העמידה הרחבה ואת מספר העתירות הציבוריות, והוא מעדיף לדון בעתירות של נפגעים ישירים. זו סטייה משמעותית מהקו המתמשך בו נקטו קודמיו, הנשיאים מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש, וזה ימנע מעניינים עקרוניים רבים להגיע לבג"ץ".
גיבוי מפתיע לגישה הזו מספק גם יו"ר ועדת הכנסת ח"כ יריב לוין (הליכוד): "אני בעד הגבלת זכות העמידה, הגשתי אפילו הצעת חוק בנושא. אבל יש הרבה צביעות בגישה שיוצרת מצב שבו מצד אחד שערינו פתוחים בפני כולם ומצד שני נטיל עליכם הוצאות עצומות כשתעתרו. זה יצור מצב שרק מי שישיג מימון של גורמים עשירים יעז לבקש את התערבות בג"ץ".
אלבשן המכהן כסמנכ"ל עמותת ידיד, המפעילה מרכזי סיוע בשכבות החלשות, מספר כי "יש עתירה ששקלנו להגיש ובעקבות המגמה הזו החלטנו לרדת מזה, אין לנו כסף מיותר".
- תסכים איתי שיש עתירות, בעיקר אלה שמונעות מיצר הפרסום של העותרים, שראוי לחשוב פעמיים אם להגיש.
"נכון, אבל בהרבה מקרים מדובר באנשים שלא ילכו לבג"ץ לבד. הם צריכים את הארגונים האלה כדי להילחם על זכויותיהם. גרוניס בעצם מכניס את הדרישה לזכות עמידה בדלת האחורית. ומה שמטריד הוא שזה לא יקרה רק אצל גרוניס. מערכות שיפוטיות הן עדריות וגרוניס מהיותו נשיא מעביר את רוח המפקד".
פרופ' אריאל בנדור מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן מצנן את הביקורת: "ההוצאות שהטיל גרוניס על אותן עמותות ציבוריות ניתנו בעיקר משום שהן לא הוגשו כראוי. העותרים לא פנו קודם לכן לרשויות הנוגעות בדבר או הגישו אותן בשיהוי ניכר כמו שקרה בעניין השר"פ באשדוד. יש כאן נטייה להגזים וליצור דמוניזציה כלפי גרוניס וזה לא הוגן".
- גם בבית הכלא הפרטי שנבנה בזמנו הושקעו סכומים עצומים ובכל זאת בג"ץ בראשות ביניש דן בנושא ואפילו ביטל את ההפרטה.
"אני מאמין שיותר משהוא נמנע מלהתערב, גרוניס פועל מתוך מחשבה שחוק זה חוק. לכן גם הדרישה שלו לציית לפסקי דין סופיים, כפי שקרה בעניין מגרון, אינה צריכה להפתיע. הוא פועל כפי שהמשפט מחייב".
- ובכל זאת, הוא נחשב שמרן יותר מאחרים. שופטי העליון יישרו איתו קו?
"התפיסה כאילו נשיא העליון הוא מעין 'ראש ממשלת המשפט' ושאר השופטים סרים למרותו היא שגויה. אף אחד משופטי העליון לא הגיע עד לשם כדי לקבל הוראה מאיזה מפקד. אני מניח שהם ישמרו על עצמאותם, ושנפגוש את גרוניס כמו ביניש לפניו, גם בדעת מיעוט".
מבחן המנהיגות הראשון
עדיין מוקדם לראות איזו השפעה תהיה לגרוניס על חבריו השופטים. אבל אפשר בהחלט לסמן את פרשת שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ורדה אלשיך, והפרוטוקול המשופץ, כמבחן המנהיגות הראשון שלו כראש הרשות השופטת.
תזכורת קצרה: בניגוד לדוח החמור שכתב נציב תלונות הציבור על שופטים, ובו נקבע כי אלשיך ערכה תיקונים מהותיים בפרוטוקול דיון שהתקיים בפניה מבלי לעדכן את הצדדים, בחר גרוניס שלא לפתוח בהליכים נגדה והסתפק בהערה בתיקה האישי. השבוע נחשף כי בחירתו של גרוניס שלא לנקוט צעד חריף יותר כמו פנייה לוועדה לבחירת שופטים כדי להדיח את אלשיך, היא חלק מסיכום חשאי בין גרוניס לאלשיך, שלפיו תפרוש אלשיך כבר בחודשים הקרובים ולא תישאר לשפוט עד פרישתה לגמלאות בעוד כשנתיים. איילת פילו, דוברת בתי המשפט, הכחישה את הדברים.
האם עבר גרוניס את מבחן המנהיגות הזה בהצלחה? כמו שזה נראה עכשיו, קשה לומר שמבחינה ציבורית ימחאו לו כפיים. התקשורת ולשכת עורכי הדין ביקרו את החלטתו להימנע מנקיטת הליכים. וגם באקדמיה ובזירה הפוליטית לא התרשמו ממנה במיוחד. פרופ' שמעון שטרית, מומחה למינהל ציבורי מהאוניברסיטה העברית, אומר כי "בפרשת אלשיך המשיך גרוניס את חוסר ההקפדה של קודמיו בכל הקשור לאתיקה בתוך המערכת. גם בעבר ויתרו הנשיאים לשופטים חזקים שעלה פגם בהתנהגותם. העובדה שהוא ממשיך את אותו הקו, שגובל בהיעדר רגישות ציבורית, היא אכזבה גדולה".
ייתכן שדווקא בקרב השופטים יזכה גרוניס להערכה על טיפולו בפרשה. הוא מצטייר כמי שאינו ממהר לתלות בכיכר העיר שופט שמעד, אלא נותן לו גיבוי כלפי חוץ וסוגר את העניינים בצורה שקטה ומכובדת יותר. את ח"כ לוין זה לא מרשים. "מקרה אלשיך הוא ביטוי מובהק למערכת שדורשת להחיל נורמות מרחיקות לכת על אחרים, אבל כשזה נוגע אליה, פתאום הנורמות הן אחרות, וכולם שומרים על כולם. ברור שמי שצריכים לקבוע בעניינה של אלשיך הם לא חבריה השופטים".
גרוניס, אגב, רגיש מאוד לפרסומים בתקשורת סביב פרשת אלשיך. הדוברת פילו כבר הוציאה בעבר הודעה לתא כתבי המשפט ובו הכחישה, בהוראת גרוניס, דברים שפרסמה הח"מ בכתבה על פרשת אלשיך ("שלא לפרוטוקול", 5 ביולי 2012) אשר נגעו ישירות לגרוניס. וזה אינו המקרה היחיד שבו הפגין גרוניס רגישות מיוחדת לפרסומים סביב הפרשה. גם הסכמתו לאפשר לאלשיך להיפגש עם שר המשפטים יעקב נאמן ועם נציגי לשכת עורכי הדין, לצורך מפגש פיוס שישים קץ לפרשה, מעידה על החשיבות המיוחדת שהוא מייחס לנושא ועל מוכנותו לאפשר גם פגישות לא מקובלות שבהן מעורבים שר ושופטת, כדי להוריד סוף-סוף את הנושא מסדר היום.
יחסיו עם נאמן, שבלשכת השר מעדיפים לתאר כהרמוניים (אולי בהשוואה לאלה שידע נאמן עם ביניש), ידעו מאז מינויו לנשיא כמה עימותים מעניינים. השבוע פורסם כי גרוניס מתנגד בחריפות להצעת חוק בוררות חובה שיזם נאמן, שלפיה תביעות אזרחיות בגובה של עד 2.5 מיליון שקלים יופנו לעורכי דין פרטיים שישמשו כבוררים. מדובר באחת מיוזמות הדגל של נאמן בקדנציה הנוכחית שלו, שבה הוא מבקש להפריט חלק מסמכויות השיפוט ולהעבירן לעורכי דין ותיקים, כאלה הנמנים עם המילייה של משרד הרצוג-פוקס-נאמן שממנו הגיע השר. במכתב ששיגר לאחרונה גרוניס לוועדת החוקה של הכנסת כתב הנשיא כי הצעת החוק אינה חוקתית, ובכך למעשה רמז כי אם תגיע לדיון בבית המשפט העליון, היא עלולה להתבטל.
עימותים נוספים נרשמו סביב הצעת חוק יסוד החקיקה שגיבש נאמן. בכנס השבעת שופטים שהתקיים באפריל תקף גרוניס את ההצעה ואמר כי "היא מעוררת קשיים לא מעטים" ועלולה להיות בגדר "בכייה לדורות". עימות נוסף התגלע סביב מינוי מנהל למערכת בתי המשפט. נאמן רצה את השופטת הילה גרסטל, נשיאת בית המשפט המחוזי במחוז מרכז. גרוניס ביקש למנות את יגאל מרזל, שופט במחוזי בירושלים. ובסופו של דבר מונה לתפקיד השופט מיכאל שפיצר, נשיא בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כמועמד של פשרה.
האם ידו של נאמן, פוליטיקאי משופשף בהרבה מגרוניס, תהיה על העליונה במחלוקות שבין השניים? עוד מוקדם לדעת. אבל מה שבטוח הוא שנכון לעכשיו גרוניס לא נרתע מלייצג את האינטרסים של מערכת המשפט מול הפוליטיקאים. האם יצליח לעמוד על שלו או שייכנע לדילים המקובלים במקרים כאלה? יהיה מעניין לעקוב.
מחנין זועבי ועד למזרח ירושלים
החודשים הקרובים והנפיצים של הנשיא גרוניס
בחודשים הקרובים גרוניס עתיד לשבת בראש הרכבים שידונו בעתירות בעלות משמעות פוליטית נפיצה. הוא ישב בראש ההרכב המורחב שיפסוק אם להשיב לח"כ חנין זועבי את זכויותיה הפרלמנטריות בעקבות השתתפותה במשט הטורקי, ובראש הרכב שידון בסדרת עתירות בעלות משמעות חוקתית שמבקשות לבטל את חוק החרם, המאפשר לתבוע פיצויים ממי שקורא להחרים מוצרים מההתנחלויות או אירועי תרבות המתקיימים בהן.
הוא אף ידון בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח כנגד משרד השיכון בדרישה להפסיק לממן מאבטחים פרטיים לתושביה היהודים של מזרח ירושלים. האם גרוניס יעלה שאלות עקרוניות לגבי תפקיד המשטרה בחברה אזרחית או שיעדיף להתמקד בעניינים הטכניים של משרד השיכון? מעניין יהיה לראות כיצד יתקוף את הנושא.
אשר גרוניס / צלם: גיל יוחנן אוריה תדמור תמר מצפי
כתבות
ני"ע
