"אממ... אז יש לי שאלה קצת גדולה...", פותח סטודנט מגושם מאוניברסיטת טאפטס את ערב השאלות ותשובות עם ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן צ'ייס. "בתחילת הקיץ פרצה שערוריית LIBOR, שהרבה בנקים גדולים היו מעורבים בה, והיא הובילה להתפטרות מנכ"ל ברקליס. אז כשהבנקים כל-כך גדולים, איך אפשר לפקח על כל ההיבטים?". הבא בתור הוא בחור פרוע שיער מאוניברסיטת מיאמי: "בהתחשב בהידרדרות המחזורית של עולם הבנקאות, אתה חושב שהבנקים הם מקום שכדאי לנו להתחיל בו את הקריירות שלנו?". דיימון עונה לכולם בסבלנות דיפלומטית לא אופיינית, אבל אז סטודנטית מאוניברסיטת אמורי מוציאה אותו מכליו עוד לפני שהספיקה לשאול את השאלה: "בתעשייה שידועה עכשיו בסטנדרטים נמוכים מאוד, כיצד אתה חושב ש..."
"הי! הי!", דיימון קוטע אותה ורוכן אל המיקרופון. "חכו רגע לפני שאתם קופצים להכללות ומדברים על 'כל הבנקאים' ועל 'כל הבנקים'. אני לא אוהב את זה". החדר מתמלא מלמולי הסכמה. דיימון פוסע על הבמה ונכנס למהלך: "אני לא קונה את ההנחה הזאת, שלפיה התעשייה שלנו אחראית לכל תחלואי העולם. יש לנו אנשים נהדרים בג'יי.פי מורגן צ'ייס. אנחנו פועלים במלוא המרץ. הלקוחות שלנו סומכים עלינו. נכון, אנחנו עושים טעויות. עסקים עושים טעויות. אז אנחנו צריכים לטפל בהן, ללמוד מהן ולהשתפר. ואני רוצה שתדעו שכל עניין 'הלווייתן מלונדון' תם ונשלם. תפסו את הלווייתן הזה. פתחו אותו. שרפו אותו". הקול שלו נישא מעל צחוקם של הסטודנטים. "אני הולך לפזר את האפר ולקבור מה שנשאר".
טיפוס מרשים, דיימון, והוא נתן הופעה מול מאות הסטודנטים שישבו להאזין להרצאה שלו בעיצומה של התמחות הקיץ שלהם, באודיטוריום של בניין בר סטרנז לשעבר. אבל בשיחה אישית אפשר וצריך לשאול שאלות קשות יותר. בכל זאת, ללווייתן מלונדון יש זנב.
המילה "זנב" משמשת את דיימון עצמו לא מעט בימים האחרונים: ההימורים של אותו לוויי תן, הסוחר הלונדוני של ג'יי.פי מורגן-צ'ייס, היכו גלים בסקטור כולו (ומכאן הכינוי), ודיימון לא ייחס לכך חשיבות גדולה בזמנו, בדיוק כשם שלא ייחס חשיבות גדולה ב-2008, כששר האוצר האמריקאי הנרי פולסון ביקש ממנו ומשאר המנכ"לים של בתי ההשקעות הגדולים להיערך לנפילת וול סטריט. דיימון, שג'יי.פי מורגן שלו היה מהגופים החשופים פחות לפגיעה, הוביל בהתחלה את הקו נגד התערבות הממשלה, אבל גם היה זה שבסופו של דבר לקח אחריות ופיקד על ההצלה של השוק בדקה ה-90, והשאר כבר היסטוריה.
אבל פה בדיוק הסיפור מסתבך, כי בעוד ששאר המנכ"לים הורידו פרופיל, דיימון הרגיש לא רק שהוא לא צריך להתנצל על שום דבר - אלא גם הפך ללוביסט הנמרץ ביותר נגד החוקים הרגולטוריים שנועדו למנוע מקריסה דומה להתרחש גם בעתיד. הלווייתן מלונדון - שמחק לג'יי.פי מורגן כ-5 מיליארד דולרים בהימורים מסוכנים, שלא לומר חמדניים, הדומים מאוד לאלה שעשו בתי ההשקעות לפני המשבר של 2008 - נחת כפרי בשל לידי מבקריו של דיימון, והוא אפילו התנדב ביהירותו לקלף אותו עבורם ולעשות ממנו סיידר: "זו סערה בכוס תה", אמר אז דיימון לאנליסטים, והאבחנה הזו חזרה לרדוף אותו שוב ושוב (ושוב) בדיווחים חדשותיים על ההפסדים בעקבות פעולותיו של הלוויתן, והיד עדיין רושמת.
דיימון, לא טיפוס של חשבון נפש כלל ועיקר, אינו מתחרט על כלום: "אנשים מאוד רציניים אמרו לי הרבה דברים שגרמו לי לחשוב שזו הייתה סערה בכוס תה", הוא מסביר, אבל גם מודה שמדובר מבחינתו באירוע מביך: "הכול עבר לי מול העיניים. ראיתי את הכותרות הגדולות בעיתונים, את החקירות הצפויות, את הזעם הציבורי. ראיתי איך הכול שוב צף: 'דיימון איבד את זה', 'הנפילה של דיימון'. אמרתי לכולם, 'זה יהיה רע, זה יהיה עניין ממושך, ואנחנו לא יכולים לצאת מזה. גשו למלתחות והתארגנו, אנחנו צריכים להיאבק בדבר הזה, להכניע אותו ולסדר את העניינים'. היינו צריכים לעבור על אלפי אימיילים והקלטות. טיפלנו בסיכונים. זה הפחיד את האנשים שלנו עד מוות. טיפלנו בקלה כבחמורה וקבענו כללים חדשים, ואנחנו בסדר גמור".
הוא אומר את כל זה במהירות, כאילו סיפר את הסיפור הזה כבר מיליון פעם, וחושב שהעניין כבר אמור להיות מאחוריו. לא כך היה, כמובן, ודימון סיפר את הסיפור כבר מיליון פעם, בין היתר לו ועדת הסנאט לענייני בנקאות, שזימנה אותו לספק הסברים בחודש יוני. "לזה לא ציפיתי", הוא אומר.
"אתם אפילו לא מרווחים כסף"
במשך זמן רב, למעשה מאז 2008, דיימון נהנה ממעמד מועדף בוושינגטון, והניו יורק טיימס הכתיר אותו בתואר המחמיא-מינוס "הבנקאי הכי פחות שנוא באמריקה". כדי להבין כיצד הרוויח את התואר הזה, ומדוע איבד אותו בהדרגתיות, צריך ללכת הרבה מאוד שנים אחורה, אל היסודות הפילוסופיים שעליהם קמה ארצות הברית - יסודות שנמצאים כעת במרכזו של קרב אידיאולוגי על נפשה של האומה.
הבסיס מאוד פשוט: אמריקה בנויה על החירות של כל אזרח לעבוד קשה ולהרוויח את לחמו בכל אמצעי חוקי, וכל מה שהרוויח שייך לו. זה הדנ"א של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. באופן טבעי, הדבר הזה מחייב כמה שפחות רגולציה וביורוקרטיה, מדיניות שהובילה בתחילת המאה ה-20 לפריחה כלכלית גדולה בבורסה האמריקאית, ובאותה מידה התפוצצה לאמריקה ולעולם כולו בפרוץ המשבר הגדול של 1929. האירוע הזה חייב שינויים רגולטוריים, וכך היה, עד שבשנות ה-90, לאחר שרייגן החזיר את הקפיטליזם לאופנה, ההגבלות הללו בוטלו והן אלה שהובילו בסופו של דבר לקריסה הגדולה של 2008.
היו ניסיונות מצד הממשל למנוע את הקריסה, בין היתר באמצעות פנייה לבתי ההשקעות הגדולים כדי שישקיעו בליהמן ברדרס, שעמדה על סף תהום. דיימון, שעומד בראש בית ההשקעות הגדול בעולם מבחינת נכסים, לא מיהר לסייע למתחרים. אולם בסופו של דבר הוא הבין את גודל האחריות והיה מהראשונים לחתום על הצעת הממשל. אמריקה זכרה לו את זה.
אלא שבשנים האחרונות דיימון בחן את קצה גבולה של האהדה הציבורית בהתנגדותו האגרסיבית למה שהוא רואה כהגזמה רגולטורית. למשל, הוא הביע עוינות מיוחדת לכמה חלקים בחוק וולקר: "פול וולקר הודה בעצמו שהוא לא מבין את שוק ההון", אמר דיימון בזמנו לרשת פוקס, "ואני חייב לומר שהוא גם הוכיח לי את זה". התקשורת, שהעלתה את דיימון על נס, החלה להפגין חוסר סבלנות כלפי הערותיו המתנשאות, אבל הוא בשלו: "אתם אפילו לא מרוויחים כסף", צחק פעם בפני קבוצת כתבים.
במאי האחרון, כאשר חשפה ג'יי.פי מורגן את ההפסדים שהסב הלווייתן, הרוגז הכבוש השתחרר באחת וגולדמן סאקס זכתה סוף-סוף לרגע של מנוחה מאור הזרקורים שהופנה אליה כנציגת הרשע עלי אדמות.
"זה היה פשוט מושלם מבחינת כל מי שלוחץ למען יותר רגולציה", אומר דיימון. "הגשנו להם את זה על מגש של כסף. ואז יצאתי עם ההערה המטופשת הזאת על סערה בכוס תה. זה היה הדבר הכי מטומטם שעשיתי בחיי. זה היה כל-כך מסובך, כל-כך גדול, עם בעיות נזילות כאלה, כל-כך מטופש. לא התייחסו לזה בחומרה המתאימה".
אינה דרו, האחראית על משרד ההשקעות הראשי, "התפוטרה" בעקבות הסערה. היא עבדה בחברה במשך שלושה עשורים. דיימון, שבעצמו עמד מול דרישות התפטרות, אומר שלחצו עליו להקריב אותה ומנחש כבר את השאלה הבאה: "האם חשבתי להתפטר? לא. אנשים טועים וחברות טועות. אני מבטיח שגם ברבעון הבא נעשה איזו טעות. אז מה? עסקים עושים טעויות. אפשר לקוות רק שהן יהיו מעטות וקטנות יותר".
"מה זה, רוסיה הסובייטית?"
ואם לא די בכל זה, ג'יי.פי מורגן גם חשפה לאחרונה את הרשומות שנדרשה למסור במסגרת החקירה של שערוריית הליבור. הדבר הזה היה האות לאיל הבנקאות סנדי וייל, שהיה המנטור של דיימון והפך ברבות השנים ליריבו, לפתוח קופת שרצים. הוא הופיע ברשת CNBC עם שיזוף טרי מהיאכטה, והאשים את המודל העסקי שהוא ודיימון היו ממבשריו: "מה שאנחנו צריכים לעשות זה להפריד בין בנקאות ההשקעות לבין הבנקאות", הוא אמר כמעט בעונג שובב.
ברגע שעולה שמו של וייל, שפתיו של דיימון נקפצות לקו נוקשה. הוא אינו מתייחס להופעה ב-CNBC. הוא בכלל אינו מתייחס אל וייל. "לגודל יש יתרונות עצומים", הוא אומר במקום זאת, ואל קולו כבר מתגנבת נימת "נמאס-כבר-מהשטויות-האלה". "אנחנו מטפלים בבנקאות באיזה ארבעים מדינות. אנחנו יכולים לספק בן לילה הלוואת גישור של 20 מיליארד דולרים לחברה שעומדת לבצע רכישה גדולה. הגודל שלנו מאפשר לנו להקים מרכזי נתונים של חצי מיליארד דולרים, וזה מאפשר לנו להאיץ עסקות ולהשקיע מיליארדים במוצרים כמו כספומטים וביישומים שיאפשרו לאייפון שלך להפקיד צ'קים. אנחנו מזיזים 2 טריליון דולרים בכל יום, ואפשר לראות אותם לפי חשבון ולפי חברה. אלה לא דברים קטנים. והם משמעותיים מבחינת הלקוח. זה קפיטליזם",
הוא נושם עמוק. "העולם השתגע. מתקיפים עסקים בכל פעם שהם עושים משהו".
הוא מגזים, אבל תחושת האיום אמיתית מאוד. בשנים האחרונות קיבל דיימון כמה איומים במוות, ובזמן שנערכנו לראיון הובהר לי שאי-אפשר לקיים אותו מחוץ למשרדו מטעמי אבטחה (נדמה שהצורך בשומרי ראש הוא עלבון לגבריות שלו לא פחות מאשר לתפיסת הצדק שלו).
"כולם מדברים על ה'תרבות הבנקאית הקלוקלת', אבל זה פשוט לא נכון", הוא אומר. "רוב הבנקאים הם אנשים הגונים ומכובדים. עכשיו אנחנו מסובכים בכל החרא הזה. טעינו. אנחנו מצטערים. אבל זה לא מבטל את כל הדברים הטובים שעשינו. אני לא אחראי למשבר הכלכלי. לא נעים לי להגיד לך. אנחנו היינו אי של יציבות בסערה. זה לא מתקבל על הדעת, בעיניי, שזה המצב, שאתה צריך להיכנס לחדר ולהתנהג כאילו יש לך איזושהי אחריות על דברים שלא היית אחראי להם בשום צורה".
כשהוא אומר את כל זה הוא מביט אל המרחק, כאילו פונה אל קהל בלתי נראה הממאן להתרצות. אבל כשאני שואלת אם כל הסיפור גרם לו להתחרט על כך שהגן על תעשיית הבנקאות קבל עם ועדה, מבטו שב ומתמקד בי: "אני מגן על האמת! אין מי שלא מפחד מהסלמה או מנקמה. לפני לא הרבה זמן היה לנו פה אירוע עם מאה בנקאים קטנים, ו-85% מהם אמרו שהם לא יכולים לצאת נגד הרגולציה כי זה עלול להתנקם בהם. זה דבר נורא, בסדר? זה לא רוסיה הסובייטית פה. זו ארצות הברית של אמריקה. זה מה שאני זוכר. נחשי מה", הוא אומר וכבר כמעט צועק, "זאת פאקינג מדינה חופשית!".
מדינה חופשית
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
