המלצה עם ניחוח פריז: מסעדות שיהפכו את החוויה בעיר האורות למושלמת

צרפתית מסורתית:

שרטייר

אוכלים זיכרונות

האם אפשר לאכול זיכרונות?

לפני יותר מ-20 שנה, נסענו ענת ואני בפעם הראשונה לפריז. ענת הייתה כמעט ילדה. רק השתחררה מהצבא. אני הייתי קצת יותר מבוגר. זאת אומרת ילד לא פחות. באחד הערבים הלכנו לאכול במסעדת שרטייר. איך ידענו ללכת לאכול בה? לך תזכור.

השרטייר היא לא באמת מסעדה. יש בה כמובן אוכל, שולחנות וכסאות, מלצרים, וסכו"ם. לא סתם סכו"ם. יש לו אפילו מגירות. מגירה לכל לקוח מת.

אחד הקירות מכוסה במגירות העץ הקטנות הללו, כמו אלו שהיו פעם בבתי מרקחת. פעם היו שומרים כאן לכל לקוח את הסכו"ם שלו.

מעל לראשך מחכים מתלים למגבעות. של לקוחות מתים.

בהרבה מובנים גם השרטייר עצמה היא מסעדה מתה. המתה הכי חיה שראיתי בחיים שלי.

וזה בכלל לא משנה שאת גווייתה הזקנה שומרים בחיים גדודי תיירים יפניים ואוסף קריקטורות של מלצרים צרפתיים בשחור-לבן.

מפני שבעצם, השרטייר אינה מסעדה. גם לא מסעדה מתה. השרטייר היא מוזיאון. מצבה חיה לימים שעברו ואינם.

כל כללי הטקס

מסעדת שרטייר נוסדה בשנת 1896. כן, אתם קוראים נכון. ינוקא.

מאז חלפו כידוע הרבה מים בסיין, והמון צפרדעים קיפצו בהם. לא יודע אם יש צפרדעים בסיין. גם בשרטייר כבר לא מגישים את רגליהן. אולי גם לא הגישו לפני 20 שנה או בכלל. באמת לך תזכור. בזיכרון של ענת ושלי היו רגלי צפרדעים. ושבלולים. שבלולים היו גם הפעם. הזמנו, בטח שהזמנו. רק אני אכלתי. זכרתי את ענת נועזת יותר.

אחרי שהחלטנו שהקיץ ניסע לפריז, החלטנו גם שלא משנה איפה נאכל או לא נאכל, בשרטייר נבקר שוב. לילדים סיפרנו ניסים ונפלאות על הסטייקים הנהדרים עם הצ'יפס הזערוריים, המטוגנים באופן מושלם.

וכי מה נציע להם בתור פיתיון? אסקרגו?

זכרנו גם תור אינסופי שמתקדם דווקא במהירות ואת זה שאי אפשר להזמין שולחן.

ובכן, עדיין אי אפשר להזמין שולחן אבל התור האימתני נעלם. מה שכן, המסעדה הייתה מפוצצת. לתדהמתי, לא רק ביפנים. היפנים היו שם אמנם, חמושים במיטב האייפדים והאייפונים, אבל לידינו ישב למשל זוג צרפתי שהתענג על מראה שני בנינו הנלחמים בגבורה בסלידתם מהשבלולים של אבאל'ה.

המנהל הושיב אותנו ברוב טקס בשולחן פנוי וציין בחגיגיות שזכינו ליהנות משירותו של ז'ורז'.

ז'ורז' התגלה כמלצר הצרפתי האולטימטיבי. לרגעים נדמה לנו שהוא לא ממש מלצר צרפתי אלא משחק את תפקידו בקומדי פראנסז. משחק ככה שגם בשורה האחרונה ביציע יבינו במה מדובר. כל כללי הטקס העצבני נכחו שם ועוד הרבה יותר. ז'ורז' רטן ונבח לכל אורך הארוחה. בני טען בתוקף שהוא באמת עצבני.

"אבא", אמר בחוכמה, "הוא עושה את ההצגה הזו גם לשאר המלצרים, אז זו כנראה לא הצגה".

לא יודע. אותנו זה הצחיק לאללה.

ז'ורז' מזג לנו ברוב חשיבות מבקבוק הקוט דה רון האדום הפשוט, רשם את ההזמנה כמקובל בשרטייר ישר על מפת הנייר שלנו (ואחר כך העתיק אותה בסתר לפנקס הקטן שלו), איבד את סבלנותו הלא קיימת כשהתמהמהנו קצת יותר מדי בבחירת המנות, ובאופן כללי היה יכול בקלות להיבחר גם לנשיאות הרפובליקה מבחינתי.

מסורתי ומענג

פצחנו בשישיית אסקרגו מצוינת. כל האסקרגו הרי מצוינים אם אתה אוהב חמאה, שום ופטרוזיליה, ולמה שלא תאהב.

סלט ה"פריזה עם לרדון" (Frisee aux Lardons) - חסה מסולסלת מרה מאוד עם קוביות בייקון מטוגנות, היה פשוט וטוב גם הוא.

השרימפס עם המיונז היו....שרימפס עם מיונז. חלוטים במים רותחים, ולא יותר טובים מאלו שקנינו יום קודם לכן בשוק השכונתי הנהדר Marche d'Aligre ברובע ה-12.

טרין כבד הברווז עם ריבת השזיפים והטוסטים המסורתיים היה גם הוא מסורתי ומענג. לא הטוב ביותר שאכלתי מימיי אבל בטוח שגם לא הרע שבהם.

הילדים אכלו אנטרקוט בחמאת רב המלצרים (חמאה עם פטרוזיליה, כולה). שוב, אכלנו טובים ממנו אך בהחלט מנה ראויה.

אני וענת חלקנו צ'יפורה (דניס בעברית), בתנור עם ירקות מבושלים. נו, שוין.

לקינוח טעמנו Delice au Chocolat maison creme Anglaise - עוגת שוקולד עם רוטב וניל וגם Coupe Mont Blanc - קרם ערמונים עם קצפת שעורר את געגועיי בשנית, הפעם לאותה מנה, אבל בביצוע של קונדיטוריית גן עדן הוותיקה מרחוב דיזנגוף.

"אז איך היה?", אתם שואלים, או אולי נדמה לכם שאתם אפילו מבינים.

נפלא. אולי כי לזיכרונות אין מחיר וגם לא באמת טעם. אולי כי החלטנו ליהנות ויהי מה, וכך גם עשינו. אולי בגלל ז'ורז' הנרגן. אולי בגלל יופייה הישן והמהמם של השרטייר. אולי כי נזכרנו שאנחנו באמת אוהבים. ואולי כי באמת קשה להתחרות באפקט של לחזור אחרי 20 שנה לאותו מקום בדיוק, הפעם עם שני ילדים מקסימים.

אח, פריז, פריז. אילו היית פתח תקווה. מזל שאת לא.

מדי יום 11:30-22:00, אי אפשר להזמין מקומות מראש. Chartier. 7 rue du Faubourg Montmartre, Paris 00-33-1-47708629 restaurant-chartier.com

מסעדת שף:

Comptoir

טעם גן עדן

אני שונא לעמוד בתור לאוכל. מזכיר לי את...טוב, תנחשו לבד.

אבל זו פריז וכולם היו רעבים וגם אמרו לנו שכאן טעים. אז חיכינו. אחרי 40 דקות בתור הושיבו אותנו בשולחן של שלושה. היינו ארבעה.

קמנו והלכנו.

אחרי ארבעה ימים חזרנו כמו טעטלעך. כי הספקנו לראות את האוכל. אחרי הכול היו לנו 40 דקות בשביל זה.

שום דבר, אבל שום דבר, לא יכול היה להכין אותנו ל-Comptoir.

מבחוץ היא נראית כמו סתם מקום שיש כמוהו אלפים בפריז. אם הייתי יודע עד כמה נחשבת מסעדתו של השף Ives Camdeborde, אולי בכלל לא הייתי מעז לבוא למקום כזה עם הילדים. מזל שלא ידעתי.

מה שכן, דומה שאפילו בפריז אין מלצרים כל-כך אנטיפתים. הילד בן ה-17, כך הוא נראה, לא טרח אפילו לזייף נחמדות. הוא גם לא ממש אישר שהבין מה הזמנו. הוא לא הבין. לא תמיד. מזלנו. הרווחנו.

גם כאן זה הצחיק אותנו.

האוכל פחות הצחיק. הוא היה טעים מדי.

טרין של כבד אווז עם ארטישוק היה לא פחות מיצירת מופת. שלל שכבות של כבד, ארטישוקים, גזרים, בייקון ועוד הפתעות, מחית ארטישוקים בצד, מה לומר - שוס אמיתי.

גלילי החסה הממולאת בעוף מעושן ואורז נשמעו כמו קשקוש נוראי, נראו כמו אוכל פיוז'ן במירעו, ונטעמו כמו גן עדן.

המשכנו בסטייק ברוטב יין לילד - מצוין, וכך גם הפירה עם ציר הבקר שלידו. הייתי מבלה איתו לילה במלון אם ענת לא הייתה איתי. אחיו קיבל, בטעות מבורכת, פילה טונה עם ירקות אביביים. אשתי התענגה על צלעות טלה עם שעועית ואני התחזרתי עם רגל חזיר ממולאת בעצמה ומטוגנת "פנה" כמו שניצל עם עוד קצת פירה. למות.

קינחנו ב-Perle du Japon - הפנינה של יפן, טפיוקה בעברית, שבושלה בחלב ושמנת מתוקה והוגשה עם ריבת רברבר. כמה משעמם שזה נשמע ככה זה היה טעים.

הקינוח השני נקרא - ג'לי, תפוח, אגס, מלפפון, סלרי, חלב פרה מבושל. ככל שזה נשמע מופרך, ומופרך זה אכן היה, מדובר בלא פחות מאחד הקינוחים הטובים שאכלתי מימי חיי. כל הארוחה, הנהדרת גם כך, הייתה שווה ולו רק בשבילו.

כל יום מחצות היום ועד חצות. Le Comptoir. du Relais carrefour de l'Odeon 9, paris 00-33-1-44270797