קלינטון ישיר לנו סולו

לפני הנאומים, לפני התשואות, לפני הפרשנויות ולפני הביקורות, עובדה אחת הזדקרה בשבוע שעבר לכל עין בוועידת המפלגה הדמוקרטית: צבע עורם של הצירים. בעוד כמה שנים, הלבנים יהיו מיעוט בארץ של מיעוטים, שבה שום קבוצה לא תחזיק ברוב. הוועידה הדמוקרטית היא מפגן רב-צבעים.

הוועידה הרפובליקנית בשבוע שעבר הציגה גלריה נאה מאוד של פוליטיקאים מכל הצבעים. למען האמת, היא הציגה יותר היספאנים ואסיאנים בעמדות כוח. נאמו לפניה שני מושלים וסנאטור שהוריהם היגרו מאמריקה הלטינית, ושני מושלים שהוריהם היגרו מהודו. אבל כאשר המצלמות פנו אל מליאת הוועידה, הן פגשו רוב עצום של פרצופים לבנים.

גירעון הפיגמנטים הזה הוא מן החסרונות הגדולים של המפלגה. קולות שחורים והיספאניים העניקו לברק אובמה את הנשיאות ב-2008. אפשר שהם יחזרו ויעניקו לו אותה בעוד חודשיים.

בסוף השבוע, ביום ו' לפנות בוקר בישראל, הופיע ברק אובמה בריטואל הרגיל של הסכמה להיות מועמד המפלגה לנשיאות. לא בטוח כלל שהוועידה הזו תיזכר בזכות נאומו. את ההצגה גנב ביל קלינטון בחמישי לפנות בוקר.

מתגעגעים לשנות ה-90

אובמה לא יתרעם, מפני שהוא זקוק לקלינטון. הנשיא לשעבר היה שנוי במחלוקת בימי כהונתו. הוא היה שנוא על הימין האמריקני כמעט כמו אובמה. הוא אמנם נבחר פעמיים, אבל לא הגיע אפילו ל-50% של הקולות (מתנגדיו התפצלו אז בין שני מועמדים). הוא היה הנשיא השני בהיסטוריה האמריקנית, שהועמד למשפט הדחה בסנאט.

אבל מאז פרש, הפופולריות האישית שלו נסקה אל גבהים אולימפיים, הרבה בזכות הנוסטלגיה לשנות ה-90. זה היה העשור המזהיר של אמריקה. היא הייתה מעצמת העל היחידה. היא ידעה אז את ימי השגשוג הארוכים ביותר שלה מאז ומעולם. בשלוש השנים האחרונות של נשיאות קלינטון, היא אפילו רשמה עודפי תקציב. התנהל אז ויכוח רציני מאוד אם כדאי לאמריקה לפרוע את כל חובותיה (עד 2016, על פי החזוי אז), או שיש הצדקה מונטרית להחזיק "קצת חובות" כדי להנפיק אגרות-חוב, ולהשפיע על הריבית.

מה הייתה אחריותו האישית של קלינטון לשגשוג ההוא? לא מבוטלת, אבל גם לא מכריעה. זה היה צירוף של נסיבות, וכפי שלמדנו זה היה גם צירוף של בועות. הן התפקעו בסוף ימי קלינטון, והוא הוריש מיתון לבא אחריו. אבל פוליטיקאים מקבלים אשראי, ומאבדים אשראי, על הנתונים הכלכליים בזמן כהונתם. זה 12 שנה, מאז קלינטון, שאמריקה מיטלטלת ממשבר כלכלי אחד למשנהו. פירעון החוב הלאומי? כל השומע יצחק, או יבכה. החוב הזה תפח כמעט בעשרה טריליון (10,000 מיליארד) דולר מאז קלינטון.

"אגדת פיות"

אובמה וקלינטון אינם ידידים קרובים. בעצם אינם ידידים כלל. לפני ארבע שנים, כאשר תיעמל לטובת אשתו במקדימות הדמוקרטיות, קלינטון כינה את אובמה "אגדת פיות". אבל לא היה עליו להעמיד פנים שהוא ידיד המשפחה. הוא הזמין את הצירים בוועידה הדמוקרטית, ועוד מיליוני צופי טלוויזיה בשעת שיא של הצפייה, למסע רציונלי לחלוטין בנתיבי הפוליטיקה, הכלכלה והחברה של ארה"ב.

אני זוכר נאום ארכני ומשעמם להפליא של קלינטון בוועידה הדמוקרטית באטלנטה ב-1988 בנסיבות דומות, כאשר הציג את מועמד המפלגה לנשיאות מייקל דוקאקיס. קלינטון כמעט הרדים את הקהל, עד שנשמעו שריקות בוז ודרישות שיקצר. מה מאוד השתנה העולם הפוליטי. השומעים ליקקו את שפתיהם כמעט כל רגע של נאום שנמשך 45 דקות.

"הרפובליקנים מאשימים את הנשיא אובמה שהוא לא הספיק לפנות את כל עיי ההריסות שהם הורישו לו לפני ארבע שנים. מה הם מציעים? שאנחנו נפטר אותו, ונחזיר אותם לשלטון", הוא אמר באחד משורה של פרדוקסים שווים לכל נפש, שנאומו היה שזור בהם.

הוא הוכיח, על פי דרכו, שמצבם של רוב האמריקנים טוב עכשיו ממה שהיה לפני ארבע שנים, גם אם רבים מהם עדיין לא הבחינו בשיפור. קלינטון הטעים את חצי הכוס המלאה: כאשר אובמה נכנס לבית הלבן, ארה"ב איבדה 750,000 מקומות עבודה בחודש. מאז נכנס, ארבעה מיליון וחצי מקומות עבודה נוספו במגזר הפרטי.

כמובן ש-8.3% מהאמריקנים מובטלים, "והנשיא אובמה איננו מרוצה מזה". אבל כמה מקומות עבודה היו נוספים אילו התקבלו נוסחות הרפובליקנים? "א-פס", חזר קלינטון ואמר, ועיגל שתיים מאצבעותיו להמחיש את אפסיותו של האפס.

"השיטה זויפה"

על שמחת הדמוקרטים לא הצליחו להעיב אפילו הנתונים הקודרים על מצב התזונה בארה"ב, שהתפרסמו ביום ו' שעבר. על פיהם, כמעט 47 מיליון מקבלים תלושי מזון מידי הממשלה הפדרלית. לפני שבועיים שמענו ש-17 מיליון ילדים באמריקה - אחד מכל ארבעה - סובלים מבעיות תזונה.

הדמוקרטים אמנם לא עסקו בנתונים האלה, אבל הם מטעימים בוועידתם את הצורך "ליישר את המגרש", ולהעניק שוויון אמיתי של הזדמנויות.

אחת הפוליטיקאיות המסקרנות של 2012, אליזבת וורן, נאמה לפני ביל קלינטון. היא הכריזה ש"השיטה זויפה" לרעת המעמד הבינוני, ולטובת מיעוט קטנטן של עשירים מופלגים.

וורן, פרופסור באוניברסיטת הרווארד, השפיעה הרבה על מחשבתו של הנשיא אובמה. היא העניקה לו את הרעיון לייסד רשות להגנת הצרכן, שהמוסדות הפיננסיים הגדולים ניסו להכשיל. וורן נערצת על האגף השמאלי של המפלגה. היא מתמודדת על אחד משני מושבי הסנאט של מדינת מסצ'וסטס, אם כי ניצחונה כלל לא מובטח. אבל נאומה לפנות בוקר היה במידה רבה הנאום הפרוגרמטי של הוועידה, אוסף של סימני דרך לחודשיים הבאים. הגיונה הוא המפתח לניצחון דמוקרטי, אם יאמץ אותו הבוחר.

רומני עלה, אבל לא קפץ

מה שמביא אותנו אל הסקרים האחרונים: נכון לאתמול, בפעם הראשונה זה 11 חודשים, ממוצע הסקרים של realclearpolitics.com הראה שוויון מתמטי: 46.8% לכל אחד. זו עלייה נאה בשביל מיט רומני, אשר פיגר כמעט ב-5% באמצע החודש שעבר, אבל העלייה הזו אינה ממלאת את ציפיות הרפובליקנים ל"הקפצה" בסקרים בעקבות ועידת מפלגתם. אם נניח שאובמה ייהנה מ"הקפצה" דומה, או אפילו גדולה ממנה, הנה השבוע השני של ספטמבר עשוי להתחיל ביתרון של הנשיא.

בעל "מודל הבחירות" של ה"ניו יורק טיימס" - צירוף של סטטיסטיקה, של פוליטיקה ושל אמנות הניחוש - רואה בשוויון ביטוי לחולשת רומני. הוא מעמיד עכשיו את סיכויי אובמה לנצח על 1:3. אולי - ואולי לא. אפשר עם זאת לטעון, שוועידת הדמוקרטים עולה יפה, ומשקפת שיעורים גדולים יותר של התלהבות. בזה מודים גם רפובליקנים.

כל זה מזכיר במקצת את מצב העניינים בסוף קיץ 2004, הנשיא הרפבוליקני ג'ורג' וו. בוש נגד הדמוקרט ג'ון קרי. ההפרש היה קטנטן, הוועידה לא הקפיצה את קרי בסקרים, בוש הוקפץ במקצת, ולא שמט עוד את היתרון עד סוף המרוץ.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com