מישהו זוכר את החשש ממצרים?

יומן הפגישות של נשיא מצרים מוחמד מורסי עמוס כשל איש עסקים מבוקש. יום אחד הוא בסעודיה, אחר-כך בסין וממנה הוא ממשיך לאיראן. בתווך הוא קופץ לבקר את כוחות השיטור ברפיח שספגו מכה אנושה עם הירצחם של 16 חבריהם בידי קיצוניים.

מורסי מקפיד להשרות אווירה נינוחה על כל הצדדים. משבח את צמרת הצבא, משגר לישראל מסר של שלום, מארח את איסמאעיל הנייה ואת אבו-מאזן ומתחייב לפייס ביניהם. הוא מכריז על דאגתו לגמלאים, לנשים ולנוצרים. רחוק מאוד מגישתם המתנשאת של חוסני מובארק וחבריו לחונטה.

החשדות נגד מורסי, שהוא יעטה כסות של קיצוני לאחר שיישב על כיסא הנשיא, התבדו בטרם תמו מאה ימי החסד שלו. עוד לפני שהוא מחויב לרעיון מדינת ההלכה, נשיאה החדש של מצרים רתום לערכי המהפכה. הרחוב רוצה לחם-עבודה, ומי שיאכזב עלול לשלם בכיסאו, אף אם יהיה קשור בזקנו ליושב במרומים. מורסי וחבריו באחים המוסלמים יודעים היטב, כי ספק רב אם הציבור יסכים להחליף עריצות חילונית בדיקטטורה דתית.

השמיץ את אסד

מי זוכר שעד לפני פחות משנה קבעו רבים אצלנו, שהאסלאם הקיצוני כבש את מצרים. היו שחשבו כי מורסי יתפייס עם איראן, אבל האורח המצרי גרם לאיראנים להצטער על הזמנתו. בנאום שנשא בנוכחות המנהיג העליון עלי חמינאי, השמיץ מורסי את בעל-בריתם בשאר אסד. הוא שיבח את שלושת החליפים הקדושים לסונים, בניגוד למנהגם של אורחים בטהרן - את אבו-בכר, את יורשו עומר ואת מחליפו עות'מאן.

בתוך כל הפרטים שמגיעים מקהיר סופחה למורסי גם הצלחה אחת שהוא רחוק מלהיות חתום עליה: הדחתם של שר ההגנה חוסיין טנטאווי ומפקד הצבא סאמי ענאן. שני אלה סולקו בהפיכה פנימית על-ידי הדור הצעיר של הקצינים בראשותו של עבד אל-פתאח סיסי, שתפס את מקום שר ההגנה.

יחד עם סיסי היו שותפים לתוכנית מפקד הצבא החדש, סידקי סובחי, וקצין נוסף במועצה הצבאית העליונה, מוחמד אל-עסאר. טנטאווי, כבר בן 77, הלך הביתה בלי להשמיע קול. הוא הבין שאין בכוחו להתנגד להוראת הקצינים שמתחתיו, במיוחד אם ירצה להיכנס להיסטוריה כמושיעה של קהיר ממשטר השחיתות של משפחת מובארק. ייתכן אף שהיה מותש משנה וחצי של אי-יציבות פוליטית. למורסי אין חלק בהפיכה שהביאה קץ לקריירה המפוארת של "המושיר" (פילדמרשל) טנטאווי, אבל לכול היה נוח להציגו כאדריכל ההדחה.

מצרים הייתה ונשארה גדולה על מנהיגיה

כוח סיסי מביא עמו לתפקיד לא רק חיוניות של קצינים צעירים, אלא סותם את הגולל על הרפובליקה המצרית הראשונה, זו שנוסדה בידי "הקצינים החופשיים" של גמאל עבד אל-נאצר. הקצינים הצעירים שמנהלים כיום את מצרים לצידו של הנשיא הטרי הם חילוניים. הם גדלו לתוך העידן המודרני שבו הפיתוח והצמיחה מזוהים עם גישות מערביות לניהול מדינה.

בניגוד לטנטאווי והקצינים בני דורו, שעשו הון במשק הפרטי בעודם מטפחים את הצבא כפרה קדושה - יורשיהם יפעלו תחת עין פקוחה. זו של הציבור, של האחים המוסלמים ושל התקשורת, שהיא חופשיה היום מאי פעם.

גישתו הצנועה של מורסי מרסנת את המתיחות שאפיינה את הפוליטיקה המצרית באחרונה, והיא עשויה לסייע בייצוב הכלכלה המעורערת. שנה וחצי אחרי הדחת מובארק, ברור לכול כי שילובם של האחים המוסלמים בהנהגה הוא עובדה מוגמרת. השלטון המצרי החדש הוא קואליציה שלובת ידיים בין הקצונה הצעירה לממסד הדתי המתון. שניהם, כל אחד בדרכו, יודע שמצרים הייתה ונשארה גדולה על מנהיגיה. כל אחד מהם השלים עם העובדה שסיכוייו לשרוד בשלטון זה לצד זה, רבים מהסיכוי למלוך שם לבד.