חסרת חשמל ושטופת שמש

לעזאזל עם התחממות כדור הארץ, יש סיבות חזקות ומבוססות יותר מדוע המעבר לאנרגיות מתחדשות ואלטרנטיביות חייב לקבל תאוצה מיידית.

וכמו כל ההחלטות החשובות של מדינה או של ארגון גדול, ללא מנהיגות אמיתית, נמרצת ונטולת ספינים - אין סיכוי לעשות זאת. האנרגיה העולמית חייבת להינתק מעטיני הנפט הגולמי. אנו חייבים להכיר במציאות: העולם בכלל וישראל בפרט חייבים לבסס לפחות 40% מהאנרגיה הנצרכת על מקורות אנרגיה מתחדשת ואלטרנטיבית.

היטיב לבטא זאת פלסטיני שיזם הקמת תחנה סולארית: "אפילו ישראל החזקה לא תוכל לחסום את השמש העולה כל בוקר מהמזרח".

וכדי להוסיף חטא על פשע, דנים בהמלצה לייצא 50% מהגז הטבעי שיתגלה ויופק (כן, מוכרים עוד לפני שהגז בידינו), במקום להרגיש סוף-סוף, אחרי 65 שנות עצמאות מדינית, איך זה להיות מדינה עם עצמאות אנרגטית.

דווקא הקיץ החם הזה, הן מהשמש והן מהמתיחות בסוגיה האיראנית, חושף את האבסורד הישראלי במלוא מערומיו - ארץ חסרת חשמל, לעומת ארץ שטופת שמש ועתירת חברות הממציאות את הטכנולוגיות המתקדמות ביותר בעולם. מדוד-השמש של דוד בן-גוריון וצבי תבור, ועד לצלחת הליופוקוס. הנה כמעט הצליחה ישראל להפוך ל"ארץ זבת גז טבעי", שניתן להפיק ממנו חשמל ובנזין, וכבר יש ועדה שממליצה לייצאו. "אור לגויים", אבל לנו יהיה טוב בחושך.

בכל העולם המערבי תחום האנרגיה המתחדשת זוכה להכרה, כמו גם להשקעה ולהקצאת משאבים מצד הקברניטים ומקבלי ההחלטות. יהיו השיקולים שלהם אשר יהיו, לנו בישראל "עצמאות אנרגטית" היא חלק בלתי נפרד מביטחוננו הלאומי. אפילו מעצמת-העל ארה"ב הבינה זאת, והיא מוקפת בפחות אויבים הרוצים להשליכה לים.

"ישרוקרטיה" איומה

לכאורה גם ממשלת ישראל נרתמה רק לפני שנים מספר לקידום האנרגיות המתחדשות. היעדים שנקבעו הם - עד 2020 עמידה מלאה ב-10%; ויעד-ביניים של 5% בשנת 2014. ברזיל, קיבלה החלטה דרמטית מזו במשבר האנרגיה של שנות ה-70, בהגדירה מטרה ברורה: "תוך 25 שנה ברזיל תהפוך ממדינה שמייבאת נפט, למדינה שמייצאת 25% מעודפי הנפט המקומי". וברזיל עמדה בזה.

במקום להיות בין המובילים, אנו משתרכים אחרי האחרים, וזאת על אף שמסיבות רבות יש לנו עדיפות בפיתוח אנרגיות מתחדשות ואלטרנטיביות. גילויי הגז הטבעי, השטחים הפתוחים והשמש השוטפת אותם, הם מקור קבוע ובלתי-מנוצל לאנרגיה זולה וירוקה, שבסינרגיה יספקו לישראל ביטחון אנרגטי.

גילויי הגז גרמו לנו לאופטימיות רבה בשל אפשרות הגעה לעצמאות אנרגטית. אולם נותרו עדיין שתי בעיות מהותיות. הראשונה, לא ברורה מהי הכמות הניתנת להפקה, המספרים נעים בין 195 מיליארדי מ"ק ודאיים ל-950 מיליארדי מ"ק ברמות סבירות שונות; אך ברור כעת כי הגעת הגז לארץ תיקח זמן רב, וכן שהגז לבדו לא מספק ביטחון אנרגטי בשל כמותו הלא-ודאית, ובשל הפגיעות שלו במעברו ממקום הפקתו לחוף מבטחים.

לכן, החשיבה על ייצוא גז טבעי דומה למצב שבו ישראל תייצא "הרתעה צבאית" כי יש לה מספיק ל-20 השנה הקרובות. עולם האנרגיה לא נמדד ב-10-20 שנה. עצמאות אנרגטית של מדינה צריכה להיות מתוכננת 70-100 שנה קדימה. שתי בעיות מפרידות בינינו לבין המצב האידיאלי - היעדר חקיקה ו"ישרוקרטיה" איומה. חקיקה יציבה והסרת מכשולים ביורוקרטיים הם תנאי הכרחי לכל משק תקין כדי שימשוך משקיעים שיפתחו את אותן אנרגיות, כך שהתפוקה תעלה והעלויות ירדו.

הממשלה הנוכחית העבירה החלטה שבמסגרתה אישרה תוכנית לאומית להקטנת התלות בנפט כבר ב-2010. שיקולים מדיניים, יחד עם יתרונות כלכליים, תעסוקתיים, ואף כאלו שיוגדרו כציוניים, כמו חיזוק הנגב, יכולים להסביר את הרצון העז של הממשלה לקדם את הנושא. אלא ששוב, ללא חקיקה ראויה ויחד עם "ישרוקרטיה", האנרגיות המתחדשות והאלטרנטיביות מוצאות עצמן מאחור.

זה קורה ברוב המקרים בגלל שעניין כה מהותי לקיומה של המדינה, נמדד לא בראייה אסטרטגית גיאופוליטית ארוכת טווח.

הכותב הוא אלוף במיל' ונשיא ומנכ"ל IC Green Energy