בסוף השבוע הבא, בין כסה לעשור, תיפתח במוזיאון הנגב לאמנות בבאר-שבע תערוכת יחיד חדשה של סיגלית לנדאו "קריאטדה". לצד עבודות חדשות שטרם הוצגו, משולבות יצירות שהוצגו בתערוכותיה בעולם. "אפשר לומר שזו תערוכה אישית מאוד. יש בתערוכה עיסוק בנשיות, בבית, באימהות וביתמות", אומרת לנדאו, בשיחה עם "גלובס" לקראת פתיחת התערוכה.
זוהי תערוכת יחיד ראשונה ללנדאו בארץ אחרי שבע שנים. התערוכה הקודמת "הפתרון האינסופי" משכה מאות אלפי צופים לביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל-אביב, ויש אומרים ששינתה את הרגלי הצפייה באמנות של רבים בקהל הישראלי.
לנדאו הרבתה להשתתף מאז בתערוכות קבוצתיות והוסיפה לבלוט בנוף האמנות המקומי, ובמקביל הציגה תערוכות יחיד מרשימות בברלין, ב-MOMA בניו-יורק ובפריז. בשנה שעברה ייצגה את ישראל בביאנלה בוונציה, בתערוכתה "One Man's Floor is Another Man's Feelings" - משחק מילים על משקל הפתגם האנגלי שלפיו "הרצפה של האחד היא התקרה של האחר".
נושאות עליהן את גג הבית
אצל לנדאו הפך ההילוך על הרצפה לדריכה על רגשות האחר, ולא במקרה. שאלות של יחסים אנושיים, דו-קיום וקשיים קיומיים מעסיקים אותה מאז ומתמיד. כך גם היחס שלה לארץ ולהיסטוריה הפרטית והקולקטיבית. לצד כשרונה הניכר, אלו הם החומרים שהפכו את האמנות שלה לכל-כך חשובה ומשמעותית.
"החיבור בין רצפה לתקרה מופיע בשם התערוכה 'קריאטידה'", היא אומרת בחיוך. הקריאטידות הן פסלי נשים ביוון העתיקה, הנושאות על ראשן את גג הבית. לנדאו קושרת את הקריאטדות מהאקרופוליס לדמויות נשיות בנות-זמננו, קרובות ורחוקות ממנה אישית.
"אמא שלי הייתה אישה של בית", היא מספרת, "אני חושבת שהיא מייצגת דור שלם של נשים. מצד אחד היא הייתה אקדמאית כמו אבא שלי, ומצד שני היא ויתרה על קריירה. היא עבדה, אבל לא עשתה קריירה, והמשימה להחזיק את הבית הייתה מאוד חשובה אצלה".
- את מדברת על יתמות ואימהות. הקריאטידה הפרטית שלך היא גם חיבור בין דורות?
"לא חשבתי על זה, אבל זה יכול להיות. יש מקומות שבהם זה קורס, כמו אצלנו בדור שאחרי השואה. האישה המחזיקה את הבית היא לא רהיט, אלא משהו מבני. אני אם ואני גם מחזיקה סטודיו בצורה עקבית. אין דבר כזה קריאטידה לבד - תמיד יש ארבע לפחות, זו מערכת של תומכות וזה אמור להיות ככה בקהילות או במשפחות. בתערוכה אני מדברת על נשים, נשיות ונשייה".
קולות מהתנור
כך, למשל, היצירה "ארבע אימהות" היא מיצב של מטבח וסלון ביתי, שבו מתוך התנור עולים קולותיהן של ארבע נשים - שאותן קיבצה לנדאו ודלתה את סיפוריהן. היצירה שהוצגה לראשונה בברלין, בתערוכה "חדר האוכל", טעונה במשמעויות מצמררות, אך גם בחמימות וביתיות.
העבודה "מקלט" היא יציקת ברונזה עצומת מידות, שבה שחזרה את גרם המדרגות הפנימי של מקלט בפלורנטין. המדרגות הנתלות בחלל מתוך פתח המקלט הפעור יוצרות תחושת אובדן דרך וחוסר הגנה - אין לאן לברוח".
- איך בחרת להציג בבאר-שבע דווקא?
"הזמינו אותי ובאתי. אני מאוד אוהבת את העבודה של דליה מנור (האוצרת ומנהלת מוזיאון הנגב - ח.פ.ר). אני עובדת הרבה בדרום. הסדרה האחרונה שלי 'מסיק' צולמה במטעי הזיתים של קיבוץ רביבים". כמו בהתמקדותה באבטיחים הגדלים בחצבה גם הפעם יש עיסוק במה שצומח ממי תהום מליחים.
"מקום זה דבר חשוב לעבודות שלי. בבאר-שבע התחברתי למבנה, שהיה במקור מבנה עותמאני של המושל התורכי. דליה נתנה לי הרבה חופש. היה לה הרבה אומץ".
- איתך אי אפשר אחרת.
"זה נכון. אין לי יכולת לעבוד עם אנשים שחושבים באופן מוגבל".
- את חושבת שמאות אלפי צופים יבואו לבאר-שבע?
"אי אפשר לדעת. אני לא יודעת אם יבואו בתי בספר וועדי עובדים אבל עם קצת מאמץ אפשר להגיע. יש הנחה בכניסה למוזיאון למי שנוסע ברכבת".
21.9-29.12, מוזיאון הנגב לאמנות, רח' העצמאות 60, באר-שבע. ימים ב', ג', ה' 10:00-16:00, ד' 12:00-19:00, שישי ושבת 10:00-14:00
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
