אחד מהלב

"אבודים", ד' 21:00, ערוץ 2

ברשותכם, אחסוך מכם את הציטוט המפורסם אודות ההבדל בין המשפחות המאושרות לאומללות. ובכל זאת, לפעמים נדמה שהצורך של האנשים הנורמטיביים, לשמוע סיפורים קורעי-לב, הוא כפול: פעם אחת כי הלא-שגרתי מעניין, ופעם שנייה - כדי לחגוג את הנורמטיביות שלהם (הגם שזו, יכולה להיות אומללה לא פחות). אם יש משהו משותף בין גיבורי "אבודים" של צופית גרנט, הוא שבפאזל של חייהם תהיה חסרה תמיד חתיכה. את החתיכה הזאת מסייעת להם גרנט למצוא. הפורמט פשוט, הביצוע - מורכב הרבה יותר.

גרנט היא מעין "כוסברה" על המסך: מי שאוהב, מתמכר לטעם בקלות. מי שלא אוהב - מתעב. אני מודה שאני בין האוהבים את היכולת של גרנט לראות בעיני כל גיבור שלה את עצמה. בשבוע שעבר נפתחה העונה במסע חיפושים אחרי אבא שלא ידע (או העדיף שלא לדעת) שהוא אבא. הערב מדובר בחיפוש אחרי אמא. החיפוש הפיזי עצמו, הוא כמובן בבואה של החיפוש הנפשי, סוחט-הדמעות, זה שמצטלם טוב כל-כך.

מה עושות הרווקות בלילות?

"מסיבת רווקות", ד' 22:00, "הוט גולד"

מילא שהפמיניזם הרג את הגבריות הישנה, רק כדי לערוג אליה מחדש במסווה אינטלקטואלי, הבעיה היא שבדרך הוא הרג גם את הנשיות. כלומר, את הנשיות כאלטרנטיבה. קחו למשל את "שיחת-הנשים" של לפני עשור וחצי, שניים, נניח את בנות "סקס והעיר הגדולה": קארי ברדשואו וחברותיה היו נשים חזקות שייצרו שיח נשי אינטליגנטי, וחשוב מכך - אלטרנטיבי לשיח הגברי המוכר. נכון שגם אצלן התברר שבסוף כל פרחה מסתתר איזה "ביג" עם לימוזינה, אבל הדרך לשם גרמה לגברים להרגיש כמו זבובים על הקיר ביקום אלטרנטיבי. ואז הגיע "דור ב'," של השיח הנשי (כלומר כפי שהוא מתבטא בטלוויזיה ובקולנוע), עם ביטויים מ"אמאל'ה" (אמש, ג', ערוץ 2) ועד "מסיבת רווקות" ולימד שהוולגריות אינה מילה גסה, כלומר, גם נשים צוחקות מבדיחות על פלוצים, עד כדי כך שאותו זבוב מטפורי צנח מסוחרר מהקיר.

לזכות "מסיבת רווקות" צריך לומר שהוולגריות הזאת מצחיקה באמת, לפחות לכמה רגעים: למשל אחרי שהחבורה שמתכנסת כדי להתכונן לחתונתה של אחת מהן (כשברקע מאבק על תפקיד השושבינה הראשית), מגיעה למדידות בחנות יוקרתית לשמלות ערב, רגע אחרי שאכלה משהו מקולקל במסעדה מקסיקנית. הבשורה הטובה היא שגם לבנות יש "חבר'ה". הבשורה הרעה היא שאין להן אלטרנטיבה.